האנרגיה שיצאה מהרמקולים של הסטוג'ס נמצאת בתוכי עד היום

בן שלושים ושבוע, שבוע שאני גר בתל אביב (יפו, אבל זה יותר תל אביב מאשר עמק יזרעאל), ואני מוצא את עצמי ממתין להופעה של הסטוג'ס בגני התערוכה, בהרכב הכי קרוב להרכב המקורי. בתכלס יכולתי לכתוב כאן שהייתי בחלל עם צ'יקו ודיקו ושם פגשנו את איילון מאסק, וזה היה הרבה יותר הגיוני. כי מי היה מאמין שאיגי פופ ישרוד אחרי שנת מממ… נגיד, מעבר ל-1974?

אבל זאת לא הופעה של איגי פופ, אלא הופעה של הסטוג'ס. עם האחים אשטון (שהיום כבר זצ"ל) על הגיטרות והתופים, עם חיזוק של מייק וואט על הבאס במקום דייב אלכסנדר (זצ"ל בעצמו וחבר כבוד במועדון ה-27). ויותר מהטירוף שאיגי הביא לבמה, המוזיקה הייתה, בהעדר הגדרה אחרת – מדויקת. מדויקת כי האנשים שהמציאו אותה היו אלה שניגנו אותה בלייב, מולי, ולא משנה כמה אנשים יטענו שקל לנגן את No Fun. בואו נראה אותכם מנגנים את זה טוב כמו הסטוג'ס.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

את המוזיקה של הסטוג'ס הכרתי בתיכון, קצת אחרי שהכרתי את זקני צפת, וההקבלה הייתה ברורה ומיידית – אנשים חכמים עושים מוזיקה "מפגרת", שהיא בעצם גאונית. פרי־ג'אז שמבוצע על ידי אנשים עם יכולת נגינה מוגבלת אבל מעוף בלתי נדלה.

והמעוף הזה בהחלט היה שם בגני התערוכה – מהשנייה שאיגי עלה על הבמה וצעק "שלום", ומייד קפץ לתוך הקהל. הוא גם המשיך אל תוך הרגעים של קטעי Fun House, האלבום השני (עם סקוט מקיי, הסקסופוניסט המקורי) ושרד עד לסוף המוקדם מידי. בין לבין חוויתי התעלות רוחנית שנרשמה רק בהופעה של סאן רה ארקסטרה בבארבי, ופיזית שנחוותה רק ברייג' אגינסט דה מאשין בסיטי הול בניינטיז. אם לא הבנתם, מבחינתי, הסטוג'ס הם השילוב בין השניים.

>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה
>> אייל גולדמן יודע שאין מצב שההופעה של הביסטי בויז באמת קרתה
>> עמית קלינג זוכר בכמה אביב מארק צדק כשהביא את המלווינס

הווליום היה היסטרי, אבל לא זכור לי שסבלתי. הקהל היה מבוגר ופרוע. כשאיגי עצר את ההופעה והעלה אנשים לבמה לשיר איתו, רציתי גם, אבל זה לא הסתייע. וכל הזמן הזה פשוט חוויתי זרם חשמלי ישיר לוורידים – האנרגיה שיצאה מהרמקולים לתוך המוח והנשמה שלי נמצאת בתוכי עד היום. לשמוע בלייב את TV Eye, עם אנשים מסביבי, כשעד אז שמעתי אותו רק בווקמן שלי? מושלם. וכן, הייתה איזו תחושה של "הנה זה באמת קורה, להקה שהיא אגדה זוכה לכבוד שמגיע לה".

רון אשטון מת ב-2009, אחיו סקוט הצטרף אליו ב-2014. איגי פופ עדיין איתנו. לי נשאר רק להודות לכוחות היקום שהביאו את הסטוג'ס לחיים שלי, ולאילן אלקיים שהביא אותי ואותם לאותו חלל ב-7.7.2007, לחתיכת זמן קצרה. אז תודה.