למה להעמיד להדחה אישה שמתלבטת אם לכרות את השחלות?
"ההחלטה" בערוץ 10 אונסת את ז'אנר הריאליטי על תכנית שלא זקוקה לכך. ולמה אלי אילדיס ומירי נבו מפרשנים לצופים פגישות של אישה עם רופאים?
מי מאיתנו לא מצא את עצמו במהלך חייו עומד בפני פרשת דרכים, מתלבט לפני קבלת החלטה גורלית ומשנת חיים. המצב הזה מוכר לכל אדם, וגם התקווה שמישהו יגיע, ייקח אותנו ביד ויראה לנו את הדרך להחלטה אינה זרה עבור רבים מאיתנו. זה הרעיון העומד מאחורי ״ההחלטה״, סדרת התעודה של ערוץ 10 בה מובילים מירי נבו ואלי אילדיס משתתפים בנבכי הדילמה בה הם נמצאים, עד להחלטה הדרמטית.
אילדיס ונבו מגיעים בוואן מהודר, ובמשך 48 שעות דחוסות הם יבלו עם איש או אישה לפני החלטה גורלית ויפגישו אותם עם מומחים, אנשי מקצוע, וסתם אנשים רגילים כמוהם. כל כך הרבה מידע, כל כך הרבה אנשים שמשליכים מעצמם על חוויה של אדם אחר, שלא לדבר על המצלמות שמסביב. איך אפשר לקבל החלטה בתוך סיר הלחץ הזה? מסתבר שאפשר, והמפתח לקבלתה הוא ההבנה שכל התחקיר שבעולם לא ימנע את אי הוודאות שבכל מקרה תהיה.
אל המסקנה הזו מגיעה מירי חי בערך באמצע הפרק ששודר אמש (א'). מירי היא נשאית של גן המעלה משמעותית את סיכוייה לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. היא בת 34, רווקה, ומתלבטת אם לעבור כריתה מונעת של השדיים והשחלות, או למצוא אהבה ולהביא ילדים, ורק אז לעבור את ההליך המניעתי. הזמן משחק פה תפקיד קריטי: למירי סיכוי של 80% לחלות בסרטן השד ו- 50% לחלות בסרטן השחלות, וזה יכול לקרות בכל יום. עם הידיעה הזו היא נאלצת לחיות ולעמוד בפני החלטה קשה עד בלתי אפשרית.
אז הולכים לאילדיס ונבו, שני אנשים שמנחים ביחד כבר 18 שנה את ״חדשות הספורט״, אבל יש מי שחשב שהם המתאימים ביותר להוביל את חי ואת שאר המשתתפים בתכנית אל עבר ההחלטות החשובות בחייהם. תפקידם בתכנית לא לגמרי ברור: בעוד חי נשלחת אל רוב הפגישות לבדה, אילדיס ונבו צופים בהן מתוך הוואן ומפרשים עבור הצופים את מה שלא נזקק כלל לפרשנות. מה שאולי הכרחי בשידורי ספורט, מיותר לחלוטין כשזה מגיע למפגשים כל כך חד פעמיים ששום דבר בהם לא נאמר בין השורות. אין סאבטקסט, הכל מובא לצופים פשוטו כמשמעו. זה מותיר את אילדיס ונבו ישובים ברכב, לבושים שניהם בחולצות פולו בצבע נייבי, מתבוננים במסך ופולטים לחלל הוואן משפטים סתומים כמו ״איזה חבורה מדהימה של נשים״, ״הן מדהימות״. בשביל זה לא צריך מנחה, ובוודאי שלא שניים.
האיזון בתכנית בין הגורמים הרגשיים של ההחלטה לאלו המדעיים, האובייקטיביים לכאורה, נעשה בצורה פשוטה וחכמה, כזו שיכולה לגרום לצופה לקוות שזה מה שיעשה כשיצטרך לקבל החלטה חשובה. חי נפגשת עם רופאים, אבל גם עם קבוצת תמיכה של נשים נשאיות הגן, בעל שאשתו הייתה נשאית אף היא ונפטרה מסרטן, ועם אישה שהייתה במקום דומה לשלה וקיבלה כבר החלטה. החלק המעניין ביותר הגיע לקראת סוף הפרק, בו נפגשת חי עם פרופסור יוסי יסעור, מומחה לתורת קבלת החלטות. יסעור ביקש להכניס את הדילמה לתוך נוסחה מדעית, אך במקביל נשאר מכבד ורגיש לכובד האמוציונלי שלה.
לאחר המפגש הזה מתקיים ״מעמד ההחלטה״, בו מתבקשת המשתתפת להכריז על החלטתה ברוב הוד והדר מול המצלמות. וכאן אנחנו נזכרים שאנחנו בסך הכל בתכנית ריאליטי. משפטי מפתח מתוך המפגשים שערכה חי חוזרים כפלאשבקים בשחור ולבן, קרובות משפחתה נאספות ומקריאות לה קטעים שכתבו לכבודה. ואז, ברגע השיא, נאספים כולם ביחד עם צמד המנחים על מנת לשמוע ממירי חי את מי היא מעמידה להדחה. סליחה, מה החליטה.
השפה הטלוויזיונית של הריאליטי השתלטה כבר מזמן על ז׳אנרים נוספים בטלוויזיה, וחבל — זה מעולם לא תרם ערך מוסף לאף תכנית. לא ש״ההחלטה״ היא יצירה דוקומנטרית טהורה, אבל במסגרת הגבולות שהציבה לעצמה — תכנית שפוגשת אנשים על פרשת דרכים ועוזרת להם לקבל החלטה — היא מתפקדת לא רע, ואין שום סיבה להרוס עם טקסיות מזויפת של מועצת השבט בפרק של ״הישרדות״.