אחרי 3 שבועות של שאגת הארי, עולם התרבות וההופעות נכנס למשבר עמוק, ובדומה לימי הקורונה, הראשון לדבר הוא שאול מזרחי. "עצוב שעולם שלם משתמש בנו ככלי כשנוח, או כחיית מחמד כשזה משרת את האינטרסים, ומתעלם כאילו אנחנו אוויר בימים שאנחנו זקוקים לו"
שבוע שלישי למלחמה באיראן, לפחות 3 זירות נפילה בת"א רק היום, ולאף אחד אין את היכולת לספר לציבור טרוט העיניים לאן כל זה הולך, או מתי זה יגמר. במשרד האוצר כבר החליטו להחזיר אותנו לשגרה למרות שאין מסגרות לילדים, ובטלוויזיה כבר חזרו לשגרת ריאליטי למרות שאף אחד חוץ מהם לא מצליח להתקיים בעולם התרבות, ועל אחת כמה וכמה – בתחום ההופעות.
בדומה לימי הקורונה, אז ההופעות היו הראשונות לעצור והאחרונות לחזור, גם הפעם נוצר מצב שבו הופעות פורים הגדולות כבר בוטלו, חגיגות פסח הקרובות בסימן שאלה גדול ומי יודע מה יהיה בקיץ. פיצויים אין באופק, שר התרבות לא סופר אף אחד ואין אף איגוד מוזיקאים שמוכן להרים את קולו. לריק הזה נכנס – ולא בפעם הראשונה – בעלי הבארבי שאול מזרחי, שביטא את כל התסכולים של תחום ההופעות והמוזיקה בפוסט אינסטגרם נוקב, שיורה חצים גם לממשלה, אך גם לתקשורת. ולשם התמיכה במאבק המוזיקאים, בתקווה שיקום, דבריו יובאו כאן במלואם.
"היי הלוווו! שמישהו יתעורר פה! כבר שלושה שבועות שענף התרבות משותק!!!", נכתב בפוסט. "ענף שבשנה ממוצעת מביא אלפי מופעים עם מאות אלפי צופים ורוכשי כרטיסים ואין קול. שקט, דממה. התקשורת לא מפסיקה לספר על חברות התעופה – יש טיסות יוצאות כמה נוסעים, מי יפצה וכו'. שלא נדבר על הצורך הבסיסי של הציבור לצאת לחו"ל ו"להתאוורר". ושלא נדבר על מסעדות שפים שהכותרות זועקות על ירידה בפדיון של עשרות אחוזים… ועל אירועי פורים שנגנזו, מסיבות העל של חברות ההייטק… ובסקטור שלנו ההופעות, שום מילה. שום תזכורת. אנחנו אוויר. שום דבר".
"אנחנו לא צינור חמצן? שעה של ריסטארט לראש? אנחנו השק חבטות של השוק – ללא ייצוג, ללא דאגה, ותמיד ההבנה שאנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח. ומתי יזכרו בנו? כשהמופעים יהיו סולדאאוט, ומי מבאי התקשורת או מנכ"לים של משרדי הממשלה יזדקקו לכרטיסים למופע ואז יבינו את נחיצותנו. עצוב לי שאין אף אחד שרואה או סופר את הטכנאים, הנגנים, מנהלי ומנהלות ההצגה, התאורנים, בעלי חברות ההגברה, המפיקים, האמנים, חדרי החזרות, בעלי המועדונים, הצלמים ומה לא. כל המרקם האנושי שעסוק בימים כתיקונם לכרות פחם ולשאוב מים כדי שהקהל התמים יבוא וייהנה משעה פלוס של שפיות".
"במדינה שבשש השנים האחרונות אני תוהה איפה עוד ניתן לחבוט בנו – לרסק, לטלטל, לשבור והכי חשוב: לראות אותנו כשקופים. אין כואב מזה. לשבת בבית בחוסר ודאות, ולדעת או לחשוב שאיבדנו מהרלוונטיות שלנו כרגע. ולמה? כי אין לנו לובי? או כי אלו שרצים למסכים לכאורה מטעמנו ישר מורידים ומפיצים את ה"רגע" של הניצוץ האלוהי, צועקים באיזו שעה איזוטרית באולפן שמישהו בכלל טרח להזמין אותם ואפילו לא מקשיבים להם? ושלא נדבר על הנציג הבכיר בעולם התרבות שלא יצא להגיד מילה טובה או רעה – משהו… שוב, אנשים שקופים. כבר אמרתי?".
"עצוב שעולם שלם משתמש בנו כ"כלי" כשנוח, או כחיית מחמד כשזה משרת את האינטרסים, ובועט/מתעלם כאילו אנחנו אוויר בימים שאנחנו זקוקים לו. אז הנה, אני פה להזכיר: יש מאות ואלפי אנשים בתעשיית המוזיקה שיושבים בבית בחוסר ודאות, בלי לדעת לאן הדברים יתפתחו. אז כשאתם בתקשורת מזמינים שפים או מדברים בלי סוף על חברות התעופה עם לואי אין-סופי מאחורי הקלעים, תזכרו שיש גם אנשים שקופים. לא נראים. לא נשמעים. רק כשתזדקקו לכרטיס תהפכו עולמות כדי לאתר אותנו ולהיזכר בנו".,