מוקדם מדי? ההופעות חזרו לתל אביב וזאת חוויה משונה של שחרור

במהלך השבוע האחרון, פחות או יותר חודשיים מאז תחילת המלחמה, הספקתי ללכת לשתי הופעות. אלו ההופעות הראשונות שאני רואה מאז שהעולם שלנו התהפך – הראשונה היתה הופעה של טיפקס שנדחתה מאמצע אוקטובר, ולמרבה המזל עוד הספיקה להשתבץ מחדש לרגעיו האחרונים של מועדון הבארבי בקיבוץ גלויות; השנייה היתה ספונטנית יותר, הופעה חינמית של ג'ני פנקין בכולי עלמא שנערכה אמש (שלישי), במסגרת ליין ההופעות המרשים שהכולי מריצים מאז שחזרו לפעילות.

וזה מוזר מאוד לצאת ו- איכס, לבלות – בימים כאלה. בלי ציניות, זה מרגש קצת לא נכון. ברור, פה בטיים אאוט אנחנו חיים על יציאות לעיר וחיי תרבות ואלכוהול ומסיבות, אבל החודשיים האחרונים לא בדיוק סיפקו את האווירה הנכונה לכל הנ"ל. וגם אם אני מודע לכמה חשוב להחזיר את החיים, הראש והלב לא שקטים, כי אין שקט, וכי יש עוד מי מאיתנו שלא נהנה מהפרווילגיות של העיר הנהדרת הזו. והדבר המעניין ביותר בלצאת בימים האלה הוא שהמחשבות האלה מקננות בראש של כולם.

העיר הריקה בחודש הראשון של המלמה. דיזנגוף סנטר (צילום: יעקב בלומנטל)

המשימה הקשה ביותר של מוזיקאים עכשיו, אם כך, היא לתת לקהל את האישור ליהנות. לסמן, או אפילו להגיד, שמותר לבלות לרגע, לנקות את הראש ולתת למוזיקה לשטוף אפילו, אם רק לרגע, את הנפש. הרי זה בסוף תפקידה של המוזיקה – עם כל שירי הכאב, התסכול והחרבו דארבו של התקופה האחרונה, בסוף מוזיקה באה לתת לכם רגע קטן של שפיות. טיפקס עשו את זה עם השילוב המסיבתי-נוסטלגי-שדרותי-קיבוצי שלהם באופן שהיה מנחם יותר ממה שהיה אפשר לצפות – ההתרגשות של לשיר את "התחנה הישנה", למשל, היתה מוזרה במהותה. כי למה בכלל אנחנו דומעים עכשיו? מה בשיר מזכיר לנו כאב? אולי זה בכלל תחושת האובדן של משהו ישן שלעולם לא יחזור? אולי סתם הלחן המפרק הזה? סולו האקורדיון? לא ברור, אבל כולם הרגישו את זה.

הפורקן הרגשי הוא גם מה שמאפשר בסוף שחרור גופני, והמוזיקה של טיפקס עשתה בדיוק את מה שהיינו צריכים, ושחררה שרירים ומתחים וחוסר נוחות, כי כולם פה חייבים רגע להשתחרר. לאורך הערב הריקודים הפכו לאותנטים, החיוכים התמלאו והקהל החל להישמע יותר בביטחון. ודווקא השחרור הזה היה מה שאיפשר לקהל להגיע לקתרזיס של הסיום, עם השיר "סתם" שנכתב בצל רצח רבין, וכמו שירים רבים, נטען במשמעות חדשה מאז ה-7 באוקטובר. כשכל הקהל שר "סתם, זה לא נכון. אנחנו לא במזרח התיכון", כולם הרגישו את זה.

במוזיקה של ג'ני פנקין אין נחמה שכזו. יש פשוט נחמה אחרת. מיקס הארנ'בי-פופ-ניינטיז-אלקטרוני שמזיז את הגוף, ומפרק אנרגיות בצעדים זהירים שלא דורכים על נקודות כאובות. ברגעים המעטים בהם ג'ני נאלצה להתייחס לסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, לא היה די במילותיה. היה איזה רגע שהיא ניסתה "להרים לחיים לכבוד… החטופים ש… אין מילים", ואז עברה לבצע שיר נוסף שלא ממש קשור לנושא. אך מחוץ לרגעים בהם ג'ני דיברה בין השירים (או, כמו באחד הרגעים בהופעה, לפצוח בשירה אקראית של "נחש אותי נחש), היה המון שקט בראש בזמן שהביט מרעיש באוזן. ושב היה את אותו שחרור אמיתי.

וזה לא שההופעה היתה מנותקת – הדואט של ג'ני עם גל דה פז (קאבר ל"When You Believe" של וויטני יוסטון ומריה קארי) היה מרגש במפתיע (בדומה ל"התחנה הישנה"), והביצוע עם כהן ל"אל דאגה" שלו נטען במשמעות חדשה מאז ה-7 באקטובר (בדומה ל-"סתם"). כנראה שיש תבנית שנוצרת באופן טבעי לאיך בכלל אפשר לספוג בידור, תרבות, מוזיקה או כל בילוי אחר בימים האלה. והיא פועלת בצורה מוזרה ומהנה.

והנה, אולי, הדוגמה הכי טובה לאבסורד החדש שמייצר חוויית הופעה כמעט חדשה. בשתי ההופעות שהייתי היו הכי מעט טלפונים מצלמים שראיתי בהופעה מאז בערך 2008. זה לא שהקהל השתנה – פשוט אין לאף אחד חשק להעלת לסושאל את הרגע הקטן והנדיר שהוא נהנה בו. באופן אירוני, זה עזר לקהל להיות מחובר יותר להופעה, ולהערכתי גם ליהנות טיפה יותר, מבלי הצורך הקומפולסיבי לתעד. זה גם נחמד שאין מיליון טלפונים שמפריעים לקו הראייה. ודווקא הדבר הקטן הזה, חוסר החשק להרים טלפונים, הפך את ההופעות לטיפה יותר אינטימיות, די מוזרות, ולמהנות באופן שונה מהרגיל. זה עדיין מוזר ליהנות, אבל זה המוזר שלנו.