דה לה סול ולי "סקראץ'" פרי הזיזו לישראל את התחת, סוף סוף

חדי העין אולי יבחינו שברשימת ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל אין הרבה אומנים שחורים. לעזאזל, הדבר הכי שחור ברשימה הם הביסטי בויז. הסיבה לכך כפולה – ראשית, ישראל תמיד היתה מקום קשה עבור חובבי המוזיקה השחורה על כל גווניה, ולכן פחות אומנים שחורים נוטים להגיע לכאן. שנית, גם כשהם מגיעים הם לרוב מספקים הופעות שנעות בין מבולגנות (היי ריהאנה) לאיומות (שברת לנו ת'לב לוריין). אבל ב-2005, לערב אחד, תל אביב נצבעה בזוהר שחור.

דה לה סול הם בוודאי לא הרכב הראפ המוכר ביותר שהגיע לישראל. לי 'סקראץ' פרי הוא בהחלט לא אומן הראגיי הכי פופולרי שעישן מהחומר המקומי. אבל שניהם – כל אחד בעולמו – הם אגדות בלתי רגילות, אומנים שעיצבו את הדורות שהגיעו אחריהם, והביקור המשותף שלהם בהאנגר 11 במסגרת ההייניקן וייבס הוכיח שאם רוצים לצלול לחוויה אותנטית, אין כמו ללכת אל המקורות.

>>אנחנו עוד זוכרים את ההופעות המיתולוגיות שביקרו בישראל

עד 2005 דה לה סול כבר לא היו הצעירים שעשו מהפיכת סאונד וסימפולים בהיפ הופ, אלא יוצרים מבוגרים ומנוסים עם קטלוג נכבד, להיט עדכני (הם הגיעו כחצי שנה אחרי יציאת "Feel Good Inc." עם הגורילז) ואפס זין לשים על מה טרנדי או לוהט בהיפ הופ. במקום זה הם סיפקו הופעת היפ הופ קלאסית, כולל כל תכסיס שלמדו עוד מהאייטיז – הם הפעילו את הקהל כאילו היה מקהלת צעקנים, החליפו ביטים בקצב מסחרר, העמידו מופע דינמי ומספק ומרגש כאחד, מהסוג שמעולם לא באמת היה פה – שני אמסיז מבריקים ודי.ג'יי אחד שאשכרה יודע איך לחתוך תקליטים. זה היה מופע כל כך אחיד ברמתו עד שעבור מאזין מבחוץ, כמעט ולא היה אפשר להבין מתי הם מבצעים להיטים ומתי הם מספקים ביצוע לשיר נידח מאלבום. כך או כך, האנרגיה נשמרה במנעד הגבוה.

ואם דה לה סול היו מנוסים, לי 'סקראץ' פרי היה כבר בחלל ובחזרה, ודאג להוריד את האנרגיות לתדרים אחרים. ההופעה שלו (יחד עם מאד פרופסור) היתה החלק השני של הערב, ויכלתם ממש להרגיש את עננות הוויד מתחלפות כאשר קהל ההיפ הופ הלך להירגע מאחור, וקהל הראגיי הזדחל לקדמת הבמה. המופע שלו היה מופשט ומוזר כמו שרק מלך הדאב יכול לספק, מלמל, שר וצעק ביטויים שגם מומחי הפאטווה התקשו לתרגם ובאופן כללי התנהג בדיוק כמו שחלמתי – כחייזר מופלא שמסוגל לשרוף את הבמה בסבלנות, בדיוק כמו ששרף בעבר אולפן.

>> ירון טן ברינק כל כך התמוגג מההופעה של הפרודיג'י עד שהוא התפוגג לתוכה
>> אייל גולדמן יודע שאין מצב שההופעה של הביסטי בויז באמת קרתה
>> עמית קלינג זוכר בכמה אביב מארק צדק כשהביא את המלווינס

באותם הימים – לא לפני כזה הרבה זמן – הופעות מוזיקה שחורה שכאלו היו כל כך נדירות, עד שההופעה הזו תועדו בשיר ראפ ישראלי ("חצי זין מדה לה סול ולא יכול להיכנס", פלד ואורטגה – חושרמוטה סרט). כיום המצב בהחלט השתפר, אבל קשה להגיד שהוספנו יותר מדי הופעות מוזיקה שחורה מיתולוגיות לרפרטואר הישראלי – סייפריס היל, אוניקס, קניה ווסט, דמיאן מארלי ועוד כמה – בשל שילוב בין פחד של מארגני הופעות לשים את ההימור על השחור, לצד זהירות של הקהל בקניית כרטיסים בשל אינספור ביטולי עבר. מצב ביצה ותרנגולת שכזה. השינוי עוד בעיצומו, רק בחודש האחרון שמענו על כ-4 הופעות היפ הופ בקליבר גבוה שהגיעו ארץ (אחת מהן, ריץ' דה קיד, כבר הספיקה להתבטל), אבל יקח עוד זמן עד שהז'אנרים האלו יתקבלו כהימור משתלם. עד אז, כל מה שנותר זה להיזכר בערב אחד שבו הרגשנו כמה כיף זה להזיז את התחת לצלילי הביט, או הדאב.