אלכס פולונסקי התפכח מאמונה בהשגחה עליונה. טור עורך

עד גיל 10 בערך לא רק שהייתי מנשק מזוזות מדי פעם, אפילו התעקשתי שבחדר האמבטיה שלנו, לצד הכיור, יהיה הכלי המוזר לנטילת ידיים, עם שתי הידיות. אבל יותר מזה, בכל בוקר, עת פקחתי עיניים, הייתי ממלמל בחרישיות את ברכת ״מודה אני״ כחלק ממנטליות של תמימות שליוותה אותי אז, בטוח שזה הדבר שיציל אותי מאילו צרות שלא יהיו.

בבית שאין לו שום קשר לדת היהודית או לדת בכלל – כשהאמונה המובילה בו היא שצריך לשמור על מה שיש, לשאוף תמיד ליותר אבל לזכור שיכול להיות גרוע בהרבה – הסתובבתי בפאסון של משגיח כשרות, משוכנע שככה יהיה לנו פרוטקשן מבורא עולם ושלא יהיו עוד טרגדיות כמו המוות של אבא שלי ושל אמו, שמתו בהפרש של פחות משנתיים. ואז הפסקתי עם זה. שבועיים אחרי שיצחק רבין נרצח, סבא שלי, שהיה בן אותו גיל וגם היה להם צילום משותף, מת במפתיע מדום לב. אין שום קשר בין המקרים, מלבד העובדה שאחרי המוות לא ממש שאלתי שאלות, הנחתי שהם חברים והוא מת מצער. בפועל היו לו מחלות לב שנים לפני כן, הוא היה נוטל כדורים קטנים שמניחים מתחת ללשון. בדיעבד הבנתי שאת הצילום עם רבין היה לו מאיזה מפגש שקיים ראש הממשלה דאז עם וטרנים של הצבא האדום בסניף מפלגת העבודה בבת ים.

בהגירה הגדולה מברית המועצות בתחילת הניינטיז, ממון ויציבות כלכלית לא היו מנת חלקם של רבים מהעולים. במקרה שלי זה התבטא בעובדה שאת השנה וקצת בגן חובה עשיתי במוסד דתי כשכיפה לראשי, ובכלל – כל החינוך שקיבלתי באותו הזמן היה פי אלף יותר יהודי. לא למדתי שם מסורת (שאינני מקיים) והיסטוריה, אלא אך ורק הרגלים שעשיתי על אוטומט בלי לדעת את המשמעות שלהם, רק כדי להתבגר ולגלות שאין להם משמעות. זה היה מחיר קטן שצריך היה לשלם עבור הסבסוד הנדיב.

החיים עצמם יכולים להיות מחורבנים או מדהימים גם בלי הזנחה עליונה, אבל דווקא עכשיו מגיע קמפיין קצת הזוי מטעם איגוד רבני הקהילות, שמטרתו לעודד בדיקה של תקינות המזוזות, שלהן סגולה להגנה מפני טרור. ח״כ איתן כבל והשרה מירי רגב מככבים בתשדיר ואומרים על המזוזה דברים שאולי יישמעו קצת מטורללים כמו ״היא שומרת על הבית לא רק בהיבט הפיזי, אלא גם בהיבט הרוחני״. לא יודע אם הם מאמינים לעצמם, אבל לי קשה להאמין שזה מה שאני רואה.