החיים דבש
במסעדה האסייתית החדשה Mr. & Mrs. Lee גילה דניאל שק שהאמת היא לפעמים לא כל כך מרה כמו שנדמה
כמו בכל דבר בחיים, יש יתרונות וחסרונות למסעדות השוכנות במתחמי קניות ששוכנים במתחמי מגורים ששוכנים בשטחים מתים של העיר הגדולה. היתרונות הם בעיקר של תושבי המקום ושל המסעדן. הראשונים נהנים ממסעדה זמינה וקרובה לבית, והמסעדן נהנה מקהל שבוי וסלחן. כמו קניון G שבמתחם צמרת, שאמור לספק מגוון צרכים בתחום הקניות לתושבי המגדלים, כך מסעדתו החדשה של שאול בן אדרת, מיסטר אנד מיסס לי, כמו נועדה לספק את כל מאווייהם בתחום האוכל האסייתי. יש שם הכל, סושי וסשימי, מנות וייטנאמיות ותאילנדיות וקוריאניות ודים סאם וקארי. במובן זה המסעדה מתאימה לקניון כמו נקודה ל־G.
במשפחות טוניסאיות מסתובבת בדיחה מסורתית על כך שנקודת המוצא של כל תבשיל היא קודם כל ליטר שמן. שופכים לסיר ואחר כך מחליטים מה מבשלים היום. נראה שבמטבח האסייתי, על פי גרסתו של השף אלכס ניקולסקי, שמנהל את המטבח, מתהלכת אגדה דומה לגבי סוכר. מתחילים עם ק"ג סוכר ומשם כבר נראה לאן זה יוביל. בכלל, מביקור במגוון מסעדות כאלה בישראל אפשר להבין שסוכר הוא ידידו הטוב ביותר של המסעדן ה"אסייתי". הוסף מעט צ'ילי ובזוק מעט שומשום על כל העסק והחוויה האסייתית שלמה ומשכנעת.
פתחנו עם רול הקרוי Rainbow ומכיל טונה, שיטאקה, אבוקדו, מלפפון וסלומון (כך במקור). הוא עשוי כראוי, טרי ובסך הכל טעים. לצדו הזמנו סלט קלמרי וכרובית פריכה שהכיל עשבי תבלין, פריכיות אורז קלוי, סלסולי מלפפון ועוד כהנה וכהנה. הכרובית הייתה מבושלת ולכן גם לא פריכה ועשבי התבלין היו כה נבולים שמוטב היה אילו לא הראו את פרצופם כלל. זה גם היה המפגש הראשון עם המשולש סוכר־צ'ילי־שומשום. מכל הרשימה הזאת רק הקלמרי הצטיינו בעשייה ובטעם וחבל שהקיפו אותם בשחקני משנה כה רבים.
ניסינו גם מנה מתחום האידוי – דים סאם עגל מתובל בתבלינים חמים (?!), בצל מקורמל ורוטב סויה לבנה. הבצק היה דביק ונקרע בקלות והמלית אמנם טעימה, אבל דחוסה וכבדה מדי לחוויית דים סאם שאמורה להיות קלילה ומרחפת על החך.
בסן פרנסיסקו יש מסעדה וייטנאמית נהדרת ששמה The Slanted Door. כשחייתי שם לפני שנים רבות גיליתי לראשונה את המעלות הפוטנציאליות של טופו, במנה מופלאה של טופו פריך וחריף. אני מניח שבתת מודע ניסיתי לשחזר את החוויה הזאת כשהזמנתי כאן מנה בעלת שם דומה. הטופו הגיע צמיגי ולא פריך בעליל וטבל ברוטב – כן, ניחשתם – מתוק וחריף. בניגוד למנה הקודמת, בזו דווקא שחקני המשנה התגלו כשחקני חיזוק: מגוון של פטריות וירקות מבושלים במידה יצרו חוויה נעימה בפה, רק שלמרבה הצער טעמם נעלם תחת מעטה של "אסייתיות" מופרזת.
אחרונה הגיעה לצלחתנו מנה של עוף פריך בדבש, טריאקי, סויה וג'ינג'ר, מלווה בסלט מלפפונים ושומשום בוויניגרט שומטאם. קוביות העוף היו אכן מטוגנות כהלכה ואף מילאו את הבטחת הפריכות בלי לאבד את העסיסיות בפנים, אבל שכבת רוטב הצ'ילי המתוק והשומשום שציפתה אותן הייתה כל כך מתוקה ודביקה שהיא יצרה תחושה של סוכריית טופי בשיניים. את המלפפונים המסולסלים כבר פגשנו במערכה קודמת, ולמרות השינוי בשם, הרוטב היה – טוב די, הבנתם, נעזוב את זה.
למרבה השמחה, החיים עדיין מלאי הפתעות. את הארוחה סיימנו בפנקוטה בטעם פינה קולדה עם רסק אננס ונשיקות בטעם חלבה. למרבה האירוניה, דווקא בקינוח נהגו בסוכר במתינות ראויה לכל שבח והתוצאה הייתה מצוינת, בלי ספק המנה הטובה ביותר בארוחה שלנו.
מיסטר אנד מיסס לי ממותגת כ"מסעדת קונספט אסייתית". תהרגו אותי אם אני מבין את המשמעות המעשית של הסלוגן הנבוב הזה, אבל בסופו של יום שכבות היח"צ והמיתוג לא יכולות להאפיל על מה שנוחת בצלחתו של הסועד, והאמת – סופה לצאת לאור. חבל שבן אדרת, שבמסעדתו המצוינת קימל מצפצף על טרנדים ומגיש אוכל מעולה, נפל בפח הזה. היציאה הזאת ממרחב הנוחות שלו אל עולם קולינרי חדש וזר לו לא הצליחה ומוטב שיחשב מסלול מחדש.
אוכל – 6
עיצוב ואוירה – 7
שירות – 7
תמורה לכסף – 6
ציון כולל – 6
החשבון
Rainbow רול – 69 ש"ח
סלט קלמרי – 59 ש"ח
טופו פריך – 72 ש"ח
דים סאם עגל – 54 ש"ח
עוף פריך – 96 ש"ח
פנקוטה פינה קולדה – 49 ש"ח
שתי כוסות טריו ספיריט – 90 ש"ח
פררלה גדול – 32 ש"ח
תה חליטות – 16 ש"ח
סה"כ – 537 ש"ח