החיים עצמם הם בערך ככה, אבל אירן

להשכים עם השעון המעורר ולא 40 דקות אחריו, לקבוע תור לשיננית, להוציא פנקסי צ'קים, לשלם חשבונות, לעשות מעקב על תשלום החשבונות, הגיע הזמן לקנות מזגן אפילו שזו דירה שכורה, החתול עושה קולות מוזרים, לחברה שלי יש יום הולדת עוד מעט ועדיין לא חשבתי על מתנה, כבר שבע בערב ועוד לא אכלתי כלום היום, אני מעשן יותר מדי, זה הקפה הרביעי שלי היום, חייב לסיים השבוע את העונה החדשה של “בית הקלפים", הרגע התבשרתי שסבתא שלי מתה, לוויות אף פעם לא באות בטיימינג טוב, נגמר לי הוויד, הקיר מתקלף, אני אוהב להסתכל עליה ישנה, בא לי גלידה אבל חורף עכשיו ואני מפחד להתקרר, פעם הייתי יוצא יותר, חייב לנקות את האינבוקס, זה לא טעים לי, זה מוגזם שאני נוסע כל כך הרבה במוניות, קר לי, אוף, החולצה הזו מסריחה, לא ביקרתי את אימא שלי כבר שלושה שבועות, אני מנסה לישון והחתול לא מפסיק ליילל, צריך לוודא שכולם מוכנים לסגירה מוקדמת של הגיליון, השמש נעימה, העליתי את התמונה לפני חמש דקות ואף אחד עוד לא עשה לייק, אני לא מבין למה הם שמו עגבנייה למרות שביקשתי בלי, אני לא מצליח להירדם, אדליק את הדוד לעוד 20 דקות כי חצי שעה זה אף פעם לא מספיק, אני לא מבין את הבדיחות שלו בטוויטר, אבל למה כל כך יקר? זה יותר קשה מלכתוב טור רגיל, הטלפון שלי תמיד על שקט כי הצלצול – כל צלצול – מלחיץ אותי, הלוואי שהחתול ימשיך לשכב לי על הבטן, לא הייתי צריך את זה, כדאי שאפסיק כי קראתי שזה הורס את הזקן אם נוגעים בו כל הזמן, אני מאוהב בג'ון אוליבר, ובגורי אלפי, וברועי בר נתן, עבר המון זמן מאז שנכנסתי לחשבון האינסטגרם של קארה דלווין ועשיתי לייקים על עשרות תמונות ברצף, רוב החברים שלי רוצים לעזוב את הארץ, תורי לשטוף כלים, אני לא מאמין שהאיש הזה יהיה שוב ראש ממשלה, סוף סוף הגיעה החבילה מהדואר, למה אנשים מתקשרים כשהם יכולים לסמס? עוקב חדש בטוויטר מרגש אותי יותר משלוש הצעות חברות חדשות בפייסבוק, ״Better Call Saul״ זו הסדרה שהכי קשה למצוא להורדה בטורנטים, מוזר שאנחנו קוברים את יקירינו במקום לשרוף אותם ולפזר בים, אכלתי מלא שטויות, לא אכפת לי להתחפש אם אמצא רעיון לא פשוט, לא מסורבל וסקסי בקטע לא מיני, זה מטורף שעד לפני כמה שנים מכרו טיפות אף רק בפיפטה ולא בתרסיס, הבטרייה לא תחזיק הרבה זמן, חבל שאנשים עושים כזה עניין, האינטרנט לא זז, ככל שהבחירות מתקרבות אני מאבד תקווה, אבל אם אשכח את אירן, מה שווים החיים עצמם?