היה שלום ותודה על הקלישאה: פרידה מקפה תמר

כתבנו מעולם לא ביקר בקפה ההו־כה מיתולוגי בשינקין, אז שלחנו אותו ללוות את יומו האחרון של קפה תמר מרגע פתיחת הדלתות, כולל גיחה קצרה לחגיגה אחרת לא רחוק משם

קפה תמר. צילום: יותם רונן
קפה תמר. צילום: יותם רונן
16 ביוני 2015

קפה תמר נפתח בשנת 1941, ובפעם הראשונה כף רגלי דרכה שם ביום סגירתו. כוורת הרביצה של שרידי הבוהמה התל אביבית עומדת לפנות את מקומה לטובת, איך לא, פרויקט נדל"ני שיניב ארנונה. שרה שטרן, שזכתה עם השנים לכינוי "השריף של שינקין", החליטה לסגור את הבאסטה אחרי 74 שנה.

שטרן בת 93, סיגריה אינסופית נחה בין שפתיה, הייתה חברת אצ"ל ולחמה בבריטים. לידה הקליינט הקבוע נתן זהבי נראה כמו נזיר זן. מיותר לציין שדיווה כמוה לא תעניק לי או לשאר העיתונאים ציטוטי פרידה. "עופו מפה!", צעקה שטרן, "המקום הזה סגור. אין לכם מה לחפש כאן".

כמיזנתרופ הערכתי כל קללה או תיעוב שצוות המקום גילה כלפי הקליינטים, וכאדם שחסרות לו שעות שינה רבות זכיתי לטעום ראשון את הקפה של היום האחרון. הקפה ממכונת הענתיקה La Favorite לא הגיע אליי בזכות חמלה שגילה כלפיי צוות המקום, שגילה כלפיי, אלא משום שמשעה שש בבוקר ערבתי לשריף של שינקין ליד דלת הכניסה.

שעתיים לאחר מכן תשטוף היסטריית קפאין את הרחוב, והשריף תהיה מוקפת צלמים בקשת של 180 מעלות. את כולם היא תקלל, אפילו את הבחור שנכנס לסופר פארם שמול לתמר וצילם אותה דרך עדשת טלסקופ.

קפה תמר. צילום: יותם רונן
קפה תמר. צילום: יותם רונן

11:02

סלבס של עולם הרוח התבצרו במקום, והיחיד שהפגין כלפיי אמפתיה הוא גזע העץ שסביבו נבנה כל בית הקפה. שתיתי את ספל הקפה הרביעי שלי והרגשתי כמו עובד חוץ שיושב חדר אוכל של קיבוץ ומבטיהם של הוותיקים מצליפים בו. המקום האנכרוניסטי הזה נותן תחושה חוץ תל אביבית שאפילו ווייז מתקשה לאתר. הצבעים השולטים הם חום מהגוני, אפור טחב, לבן שיער שיבה ואדום של סטנד המפיות של חברת קוקה קולה. אירוע הסגירה היה רחוק מלהיות חגיגה על פי המתכון של ח"כ אורן חזן, אבל המקום היה מפוצץ עד אפס מקום כמו בימיו העליזים, לפני האינתיפאדה השנייה וההיפסטריזציה של העיר.

13:54

הזמנתי מהמלצרית ספל קפה שישי עם הבייגל טוסט הראשון של תל אביב (באמת יש לו טעם של אב טיפוס). המשורר יחזקאל נפשי התיישב לידי. "היום אתה תראה הרבה ותיקים באים לכבד", הוא אמר, "אנשים עם אינפוזיות ודיאליזות וכיסא גלגלים. תשמע, הגעתי לכאן בתור פרח שירה צעיר, והיום הפרלמנט שלי יושב כאן, רובו אנשים מתחום הכתיבה. חוץ מאיתנו יש פרלמנטים של שחקני שחמט, במאים, ציירים ושחקנים. בגמרא כתוב: כל יצור נמשך אל בן מינו".

מילותיו של נפשי תעתעו בי. יצאתי מהאווירה המכווצת של המקום אל מצעד הגאווה שהתחולל באותה עת אך רוב באי הקפה הכחישו את קיומו. שם בבוגרשוב: גברים בחוטיני, לסביות בביקיני, בגדי רשת, זרנוקי מים שפוגעים בכולם, ארבע משאיות ורודות ואחד עומר אדם שאינו יודע לשאול. כך או אחרת, הצעירים ברחובות לא חשבו כלל על קפה תמר, ויש לי ספק אם יזכרו בשנה הבאה את העסק האחרון בעיר שאפשר היה להגיד עליו שאלתרמן ישב בו.

קפה תמר. צילום: שלומית כרמלי
קפה תמר. צילום: שלומית כרמלי

16:20

בדלפק הבר המתיקו סוד וקפה. הקליינטים התנהגו כמו בטקס אשכבה, כל אחד מלמל לעצמו הספד פיוטי ספוג נוסטלגיה. זה הטריף כל כך שהתחלתי להתחרמן מהרעיון שתכף סוגרים את המקום הזה. אני פאקינג שונא אותו. גם זהבי התעצבן, נכנס פנימה ושחרר את חרצובות לשונו: "שאט דה פאק אפ! אתם מקשקשים לי במוח". הזמנתי את כוס הקפה המי יודע כמה, בתחושה שאני לכוד ב"קפה וסיגריות" של ג'ים ג'רמוש. מולי ישב המשורר רוני סומק שהראה לי באייפון שלו את המסמך "אוסף הסלפי שלי בקפה תמר". הבחור מקצוען. אפילו הילדה שלי, שתיוולד לדור ה־Z, לא תדע לעצב כמוהו תמונות לאינסטגרם. אחר כך הוא הוסיף לי קווים אחרונים לדמותה של השריף סרבנית הראיונות: "היא מנהלת קפה שמאוד קשה לנהל. היא יודעת בדיוק לסמן את מי שהיא רוצה ויודעת גם ללחוץ על ההדק כשהיא רוצה לפגוע. היא סוג של המלכה האם, מישהי שגם שואלת אותך שאלות אישיות וגם יודעת לעמוד ליד הקופה הרושמת. יש אנשים שהיא דואגת להם, שהקופה הרושמת לא תתקתק להם מחיר אלא רק את מחיר האהבה שלה".

קפה תמר. צילום: יותם רונן
קפה תמר. צילום: יותם רונן

מאחורינו מנו את מספר הידוענים שסילקו אותם מבית הקפה (שמוליק קראוס, ארי שמאי, קלפטר ועוד). חשבתי שאם זו הייתה האטמוספירה במקומות בוהמייניים שמספרים עליהם עלילות על גיבורי תרבות – אני מעדיף להישאר בדור המחורבן שלי, זה שיוצא להתחפר בבר היפסטרי באלנבי, לוקה בנרקיסיזם וירטואלי, והבוהמה היחידה שהוא מכיר היא ברנז'ה פיקטיבית שמנופחת במדורי הרכילויות. לעומת זאת, אנחנו כל כך רדודים ואינפנטילים לעומת הדור שהצליח לשמור על האינטלקטואליות גם כשהשתכר, שאין לנו אלא למחוא כפיים ולסבול בשקט את ההתייפחות הנוסטלגית שלהם על המקום האפעס, די משעמם הזה.

לקפה תמר ערך היסטורי חשוב שמוחק כל טענה שתוכלו להעלות נגדו, וגם אם זמנו עבר – לא תמצאו בתל אביב היקרה וההיררכית בית עסק אנושי ממנו.