הים הוא אחד הסמלים האוניברסליים לחופש. דוגמה מפורסמת היא סצנת הסיום של "400 המלקות" של טריפו, שבה הילד אנטואן בורח ממוסד לעבריינים צעירים ומגיע לחוף ים נטוש. בקרב תושבי הגדה המערבית, משאת הנפש להגיע לים צברה רובד נוסף של משמעות, כי הוא כל כך קרוב ועם זאת בלתי מושג. ב"עניינים אישיים", סרטה היפה של מהא חאג' מ-2018, מוסכניק מרמאללה מקבל את הזדמנות חייו להצטלם להפקה בינלאומית שמצטלמת בחיפה. אך בדרכו לשם הוא מבקש מהנהג לעצור בחוף, כל מה שהוא רוצה זה לטבול את רגליו במי הים, ושההפקה תלך לעזאזל.

>> "אתי" של חגי לוי היא יצירה מופתית, אינטימית וחכמה. רוצו לראות
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

הים הוא גם תשוקתו של חאלד בן ה-12, גיבור סרטו ההומניסטי והיפה של שי כרמלי פולק, שזכה בחמישה פרסי אופיר – לסרט הטוב ביותר (כלומר, הוא הנציג שלנו לאוסקר), לתסריט, לשחקנים מוחמד גזאוי וח'ליפה נאטור, ולמוזיקה שהלחין אבי בללי. כיתתו של חאלד (גזאוי בהופעתו הראשונה על המסך) יוצאת ליום ים, וזאת הזדמנות חד פעמית לפני שיהיה מבוגר מכדי לקבל אישור לעבור את הגבול. אבל בהגיעם למחסום מתברר שהאישור שלו אינו תקף והוא מורד מהאוטובוס ומוחזר הביתה.

אנחנו לא יודעים מה הבעיה עם האישור של חאלד, ואין טעם לחפש תשובה ספציפית – השרירותיות היא חלק מהמנגנון של הכיבוש. חאלד, המתגורר בכפר ליד רמאללה, אינו מוותר ויוצא לדרך לבדו, בלי לספר לאף אחד. הוא אינו דובר עברית ואין לו מושג איך יעשה זאת, אבל הוא נחוש להגיע לים. זמן מה אחרי שהוא נעלם מהבית, אביו רבחי (נאטור המצוין מ"ויהי בוקר" ו"תיקון"), שב"ח שעובד באתר בנייה בישראל, שומע על כך ויוצא לחפש את בנו. וכך "הים" הופך לסרט מסע מפוצל, שעוקב במקביל אחר הילד ואחר אביו, ובאמצעותם מספר על השינוי שחל ביחסים בין ישראלים ופלסטינים מאז שרבחי היה צעיר.

האודיסאה של חאלד בין בני ברק לתל אביב מפגישה אותו עם נציגים שונים של החברה הישראלית – אישה חרדית, נערים בריונים, אם וילדה ערביות, אם וילדה תל אביביות, ועוד. רוב הנשים נחמדות אל הילד עם העיניים הכחולות הגדולות והמבט החודר. השוטר פחות נחמד, אבל בהתחשב באינפורמציה שבידיו, זה תפקידו. שתיקתו של הילד הופכת אותו למעין עד אילם לעולם שסביבו, ותורמת לסרט רובד פיוטי. נראטיב החיפוש של אביו מתוח ולחוץ יותר.

שי גולדמן צילם את חאלד אבוד ברחובות העיר, לא פעם מרחוק, כשהוא מוקף בהמון אנשים שאינם מודעים לכך שהם מצולמים לסרט. זה מעניק לסרט מראה סמי-תיעודי, כמו "The Little Fugitive", סרט אמריקאי עצמאי כמעט נטול דיבור מ-1953, על ילד שבורח לקוני איילנד (הסרט שובה הלב שימש השראה ל"400 המלקות" ולגל החדש בכלל). מבחינה דרמטית וסגנונית "הים" נראה כשילוב של "גונבי האופניים" הנאו-ריאליסטי של דה סיקה (בעיקר הרגע שבו הילד חוזה בהשפלת אביו), וסרטיו של ג'עפר פאנאהי האיראני "הבלון הלבן" ו"המראה", על ילדות נחושות שיוצאות למסעות בטהרן ומתוודעות לפנים השונות של דיכוי נשים. "הים" הוא מעט יותר נאיבי מהסרטים הבלתי נשכחים האלה, גם אם הוא צומח ממציאות מאוד לא נאיבית.

פולק פנה לכיוון פוליטי עם "בלעין חביבתי", סרט תיעודי על מאבקם של אנשי הכפר בילעין נגד בניית גדר ההפרדה על אדמותיהם. הפעם הוא נמנע מהצהרות פוליטיות בוטות, ובמקום זאת מצרף אותנו למסע רגשי – אפילו ליבו של מיקי זוהר עשוי להיפתח, אם רק יטרח לצפות בסרט שאותו הוא תקף בגסות. גם לאב הדואג יש סצנה נוגעת ללב, שמגלה טפח ומכסה טפחיים, ובה הוא פוגש מכרה מהעבר (הילה סורג'ון פישר הנהדרת). אבל יש ב"הים" סצנה קצרה בבית הקפה שבה פולק לא התאפק ובחר להגיש לצופים עקיצה חשופה, שחורגת מהטון של הסרט.

ועדיין, בתמונת הסיום הוא מצא את האיזון המושלם בין התקווה של הצופים שחאלד יזכה להגשים את חלומו, לבין הידיעה שלנו שאין בסרט כזה מקום לסוף הוליוודי. זה סיום מהדהד שהוא גם סמלי וגם דרמטי, ומאוד קולנועי.

4 כוכבים
בימוי: שי כרמלי פולק. עם מוחמד גזאוי, ח'ליפה נאטור, מרלן בג'אלי, הילה סורג'ון פישר. ישראל 2025, 93 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• קולנוע ישראלי
• פרס אופיר
• סרטים מומלצים