איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את חוף הים של תל אביב

איך אפשר לשנוא את הים? קל. אתה ירושלמי. אתה בן שמונה. רוב המפגשים שלך עם מאגרי מים גדולים התרחשו עד כה בבריכות תכולות וקרירות עם דשא ושמשיות בקיבוצים שבהרי ירושלים, והנה אתה בים של תל אביב. וחם. והחול לוהט עד כאב. ואיך הוא הגיע גם לתוך הסנדוויץ' גבנ"צ שאמא ארזה בבוקר וגם לתוך הקופסה של הענבים וגם לתוך הבגד ים שלי. וחם. ודביק. אה לא זה עטיפה של קרטיב שנמס. ועוד לא עברו 15 דקות.

שנכנס אולי למים? בטח. גלים מלוחים ממוות משפריצים לתוך הפה, האף, העיניים והאוזניים, אצות צמריריות למגע נדבקות לרגליים, הנה שקית ניילון נדבקת אלי גם. אה לא זו מדוזה. אוקיי. שורף. הנה בא עוד גל ג-בלופ-בלופ-בלופ. שנתהפך קצת במים וכמעט נטבע בעומק 60 סנטימטר? למה לא, נשמע כיף, רק בוא לא נעשה את זה שוב לעולם. נצא מהמים? בטח. וכדור של מטקה יפגע לנו בטוסיק באופן המשפיל ביותר לקול מצהלות אחינו הקטן. כמובן. כמובן.

אפשר אולי ארטיק? לא. מה פתאום ארטיק. יש אבטיח שהתחמם שעתיים בקופסת פלסטיק מתחת לשמשיה. עם חול. יש גם כריך שוקולד. עם חול. החוף עצמו צפוף ומלא באנשים מזיעים וכועסים. עם חול. שנשחק כדורגל על החוף? למה לא? אה, כי הכדור יעוף אחרי שתי בעיטות לים ויפצח בשיט תענוגות אוטונומי לכיוון קפריסין? סיבה טובה, חבל שלא קודם. ולמה העור שלי בגוון בורדו זרחני? מעניין. עם חול.

בשלב הזה של הטראומה המתהווה כבר היה ברור שכל מה שיכול להשתבש בחוף הים אכן ישתבש. תמיד. בשנים שיבואו יהיו עוד מפגשים כאלה עם חופי ארצנו וחופיהם של ארצות אחרות, דביקים ומלוחים מדי, שורפים במקומות הלא נכונים, מאכזבים קולינרית ומאיימים לסחוף ולהטביע אותך. לא יכול היה להיות בכך כל ספק: מטרתו של הים היא להרוג אותי. 

קצת יותר מעשור אחר כך עברתי לגור בתל אביב, מרחק כ-15 דקות הליכה מהים הגדול המלוח. בשנים הראשונות התעלמתי מקיומו כפי שתל אביב עצמה עשתה במשך עשורים כשהפנתה לו את גבה וחסמה אותו בבתי מלון גנריים מבטון ברוטאלי וכיכרות מכוערות, ולא הייתה בכך כל בעיה. אפשר היה לחיות חיים שלמים בלב תל אביב בלי לדעת שיש בה ים בכלל. 

אבל בינתיים הפחד והתיעוב שחשתי כלפי הים והחופים הפכו לאדישות שינקינאית מנוכרת (ככה היו אומרים, נשבע) ומתנשאת. אולי מדי פעם לרדת לחוף אחרי מסיבה סוערת עד הזריחה בשביל הצ'יל. אולי לצפות בגלים הסוערים בחורף ולהרהר ולחוש פילוסוף. דרך הסדק הזה נכנסה לחיים שלי נימפה אמפיבית שפורחת במים כמו כמו חבצלת החוף, משכה אותי לתוך הגלים, גררה אותי להפלגות (יפה לי ירוק, מתברר) ואילצה אותי כמו בכישוף לקבל את העובדה שיש ים, והולכים לים ונהנים בים, ואם זה לא מוצא חן בעיניי – זה כן מוצא חן בעיניי.

זה מצא חן בעיניי. הסתגלתי אל הסביבה החופית העוינת עם השנים, פיתחתי חוסן מסוים כלפי החול והמים המלוחים, למדתי להתמודד עם הגלים בלי לבכות שהם רוצים שאני אמות, וכשהגיעו הילדים די הרבה שנים אחרי זה, גם הם יצורים אמפיביים, כבר הייתי סוג של כלב ים ששוחרר בחזרה לטבע ושמח לרבוץ על החול ולאכול טונה בלי להתלונן, אך עדיין מביט אל האופק הימי בחשדנות וסורק אחר כרישים אפשריים. 

כשעברנו לדרום העיר ומשם ליפו גילינו את החוף של עג'מי, הלוא הוא חוף העלייה שנקרא גם חוף הקשתות, ובעיקר חלקת הטבע שנמצאת מעט דרומית ממנו, חוף קצת פראי שמפריד בין יפו לבת ים. והים התגלה במלוא הודו. מתברר שהוא מרגיע ילדים כמו קסם. כי הוא קסום. כי הוא יפה. כי הוא נפלא. הוא גם מתיש אותם היטב ומחזיר אותם הביתה במצב פיתה מטוגנת. כמה מרהיב הוא הטבע במלוא עוצמתו. 

ממרחק הזמן וחוכמת השנים קל לראות ולהודות שהתקפלתי כמו אוריגמי. למדתי לאהוב את הים בכוח. מגוחך לחיות בתל אביב בלי לאהוב את הים. גם העיר עצמה מטפחת את חופיה יותר מבעבר, מרכז הספורט הימי הקהילתי בדולפינריום הוא וואו אחד גדול, והחופים שבקצוות העיר מציעים שקט וטבע שבדרך כלל אפשר לקנות רק בכסף. מה יש לא לאהוב? תאהבו את הים אומרים לכם. אם אני הצלחתי כל אחד יכול.