היפנית שעוברת את מבחן רול האבוקדו בהצלחה יתרה

סטייה שכזו: את הסושי שלי אני בוחן ברול אבוקדו (תרגיעו, את הדגים הנאים דרך הסשימי). משהו בו משקף את הידיים והנפש של הסושי מן. אין פה מקום להסתרות וקישוטים. לא ביצי דגים, לא מיונזים ולא גבינת פילדלפיה. מינימליסטי וצנוע. רב טקסטורות וטעמים, ולא פחות חשוב: מנה מנחמת, שהיא לא קובה.

הרול אבוקדו של קיטו קאטו החדשה אולי לא מעולה (האורז צריך להשתפר) אבל הוא טוב מאוד. וכבר שכחתי מתי אכלתי רול אבוקדו טוב מאוד בישראל. לצד סאקה הבית (נוגון), שהוא אולי לא מעודן ומלוטש כאחיו היקרים – ואפשר לגמוע אותו בכמויות מבלי לחשוב שקיבלנו ערק איילות בכוס – הכניסה לארוחה מתחילה טוב.

חבל רק שעברנו בלימבו עיצובי שהוא הגיהינום בכבודו ובעצמו. אלו לא רק הזיכרונות של הפינה המעצבנת הזו בדיזנגוף־בר גיורא שמזכירה גן אירועים מהצד היותר סתמי של האייטיז. עיצוב מרושל, גדר עץ שלא ממש עושה הפרדה בין הג'יפה של הצומת המפוחם לאקס טריטוריה נעימה. אמנם בקיטו קאטו נעשתה עבודה רבה בתוך המבנה עצמו, אבל עדיין הווייב הכאילו ילדותי, הארג'וקו סטייל, נראה כמו קישוטים לסוכה ולא כמקום הדובר שפה אמיתית וקוהרנטית. לפחות לא היו חתולים מפלסטיק על הבר.

קיטו קאטו. צילום: דרור עינב

התפריט די ברור, וזו כבר בשורה בתל אביב. עמוד מנות יפניות ושני עמודים סושי ושות'. טאטקי וואגיו על העצם שוב חידד את הפער בין הטעם לאסתטיקה. הבשר נחתך דק, היה צרוב פיקס ומדיום רייר בפנים והיה נהדר. הבעיה: הפרוסות נתלו על עצם של משפחת קדמוני ונראו כמו כביסה רטובה שהונחה על סלע לייבוש. גם מנת הלברק בטמפורה העידה על טבחות טובה. הדג נחתך לקוביות קריספיות מושלמות, אבל פרזנטציית השלד המטוגן שעליו הוגשו הבהילה. ואף מילה על אטריות האורז שאחרי הטיגון הפכו לגדר תיל בלתי אכילה.

הגיוזה הצמחונית דווקא נראתה טוב, והמרקמים הקראנצ'יים־רכים מעולים, אבל דבר אחד נשאר תקוע במטבח: הטעם. לא ברור מה הכיל הכיסן (נבטים? פטריות?) אבל זה היה כה תפל. אולי המחיר על ניסיון להכיל בתפריט אחד את כל המנות היפניות שהופיעו כפטריות שיטאקי אחרי הגשם ששוטף את ישראל בשלוש השנים האחרונות. בעיניי בהשראת יא־פאן של יובל בן נריה, ששברה את קיר הבטון של הסושי והנגישה לא מעט מנות ביסטרו יפניות נהדרות שקלעו לטעם הישראלי. בקיטו קאטו בחרו במנת הצ'און מושי, חלבון ביצה מאודה ומתובל במשולש הזהב היפני (מירין־סאקה־דאשי) עם נגיעונת של שרימפס (תביאו עוד), אדממה וקוביות עוף (אפשר פחות). זו הייתה קערה אוממית מפנקת, מלוחה מתקתקה בתמהיל מדויק שאי אפשר היה להפסיק לזלול.

כמה דקות לאחר הזמנת קומבינציית סשימי, עדכנה המלצרית כי "היום אין קומבינציות". לא שהדגים נעדרו מהוויטרינה (וגם אם דג אחד נעלם אפשר להחליפו), פשוט אין קומבינציה. לא רציתי לוותר והזמנו רולים בודדים, מה שכמובן העלה פלאים מחיר את ההזמנה. קומבינציה אאוט, קומבינה אין.

קיטו קאטו. צילום: דרור עינב

אני מבין שכתוב "תפריט בהרצה" (הרצה מלשון מחירים רצים לשמים, אין הנחה על התפריט בחשבון) והמסעדה פתוחה שבועיים פלוס – אבל אין לכם מושג איזה ביאוס על ספידים ללקוח שרואה את האי מול העיניים, ואז מודיעים לו שהוא לא יכול לעלות על השאטל הימי וצריך לשלם לטיסה. ובמחלקת עסקים. זה עניין של אטיטיוד, לא של פז"ם. ובכל זאת, אם מילה טובה: הצעירות של המטבח של קיטו קאטו לא מורגשת. להפך. יש תחושה של רעננות, שהשף – יאמה סאן (TYO) – נמצא בבית ומנהיג מקרוב את הטבחים. לראיה הנגירי היה מצוין: מהטמאגו (כאן בגרסה מתקתקה משהו) ועוד הטורו סלמון. הלוואי שימשיך ככה ולא יתרופף כמנהג ישראל. גם רול הלוקוס נתן הופעה. נדיב, נקי, אם כי אני לא יודע אם הבחירה בלוקוס כדג נא היא נכונה. לאורך השנה הזמינות שלו מגיעה בעיקר ממצרים. נהדר לחריימה, פחות לדג שיצא לפני כמה שעות מהים ומוגש נא. מה לעשות, יפן, ישראל – לא בדיוק אותו הראש.

אולי מפני שדילגנו על אזורי הסכנה – קוקטיילים וקינוחים – סיימנו סוף סוף ארוחה אסייתית בעיר בלי שמדדי הסוכר יצאו משליטה.

קיטו קאטו – כל הפרטים

כוכבים: 3.5

מה זה: יפנית חדשה בשכונה שמתלבטת על זהותה.

שורה תחתונה: רול אבוקדו!

חשבון בבקשה:
טטאקי על העצם 58 ש"ח.
צ'און מושי 46 ש"ח.
3 סאקי הבית (נוגון) 114 ש"ח.
גיוזה צמחונית 38 ש"ח.
פרללה גדול 28 ש"ח.
מידורי לוקוס 62 ש"ח.
2 מאקי אבוקדו 58 ש"ח.
3 נגירי טורו סלמון 48 ש"ח.
2 נגירי טמאגו 26 ש"ח.
2 נגירי טונה 34 ש"ח.
לוקוס ובצל ירוק 40 ש"ח.
סוגטא קלה־הגא 94 ש"ח.
אורז מאודה 12 ש"ח.
יאסי טמפורה 42 ש"ח.
סך הכל 700 ש"ח