לו היינו אמדורסקי: הכוכב הבא מצאה את הגרוב שלה

אחרי פתיחת עונה מקרטעת ופרקי אודישנים לא מרשימים עד מתישים, זה כבר שבוע שני ברציפות שאני ממש נהנה לצפות בכוכב הבא. אם התוכנית היתה מתמודד ואני הייתי אמדורסקי (תזרמו איתי, תמיד רציתי) הייתי אומר שאפשר לראות התקדמות והתייצבות, התוכנית מצאה שוב את הגרוב שלה והפרק היה "יפה". סורי, זה הכי מחמיא שיש לאמדורסקי, אבל זה בהחלט עדיין מזכה את הפרקים האחרונים בכחול.

עם התגבשות הנבחרת והתייצבות הפרקים (שלא לדבר על הגמר שיערך עוד חודש, מה שימנע סחבת מיותרת ומתיחת חומרי גלם) בכוכב הבא החלו להפנות משאבים ליצירת שואו טלוויזיוני מעניין במקום תוכנית מתיחות. שלב הדו קרב הביא איתו נאמברים גדולים יותר, גרפיקה באמת יפהפיה שמגבירה את החוויה הכוללת, קונספטים סביב השירים, ארט, רקדנים, מתח אותנטי וסוף סוף, אחרי יותר מדי תוכניות, רצף יציב של תחרותיות. זה למעשה השלב הראשון שבו עף מתמודד שאהבתי, שהתחברתי אליו מוזיקלית, שרציתי בטובתו, וזה בדיוק מסוג הדברים שהופך ריאליטי שירה לאירוע, מילת הקסם שכל איש טלוויזיה שואף לה.

יחד עם ההשקעה במתמודדים, החלו במערכת הכוכב גם לערב יותר את השופטים במה שהם עושים הכי טוב אחרי לזהות איפה התאורה המוצלחת ביותר – מוזיקה. זה אמנם לא ברמת ההנחיה הקבוצתית סטייל דה ווייס או אקס פקטור, אלא רק סיוע בביצוע בסיבוב הזה, אבל המעורבות שלהם בהחלט הוסיפה עניין, גם אם לא בהכרח תרמה למתמודדים. קחו למשל את הדו קרב בין שי המבר לאדר כגן, שנוהל אמנותית על ידי קרן פלס שעשתה מה שקרן פלס עושה הכי טוב – וזה להפוך מוזיקאים אחרים לקרן פלס. היי, אם היא הצליחה לעשות את זה למוקי, היא יכולה לחסל את כולם. 

המבר וכגן, כל אחד בביצועו, נתן את הדרמה הרימונית המפורסמת ולענית טעמי זה לא תרם להם יותר מדי. המבר, בביצוע ל-"כל הזמן הזה" של רביד פלוטניק, אולי יצאה קצת מהטון הרגוע שלה, אבל השירה העוצמתית לא הוציאה ממנה את המיטב שכבר ראינו, ודווקא בקטעי הראפ נשמעה טוב יותר (לא שהכוכב הבא יכולים להכיל ראפ, אבל על זה בעוד רגע קל) בעוד שכגן פשוט נשמע עוד יותר ארץ ישראל היפה, שזה יכול להיות נהדר בפסטיבל הזמר שבו ההורים של פלס מפזזים לריקודי עם, אבל פחות מתאים לריאליטי שירה ב-2021. 

גם המתחרים שלוו באסף אמדורסקי יצאו קצת מהקומפורט זון, ולפחות לאחד זה היה בעוכריו. דורין הירבי נתנה ביצוע פופ לפנתאון, כולל כוריאוגרפיה וקלילות אלה-לית מרשימה, אבל שלו אדרי, הפסנתראפר, אבד בתוך ביצוע אנמי יחסית ל"מה שלא הספקתי לומר". כפי שנאמר בשולחן השופטים, נראה שזו היתה החלטתו ללכת לכיוון רגוע אפילו יותר מהביצועים הקודמים, החלטה שלא שירתה אותו כלל, אבל בתכלס – וזה רק ניחוש שלי – זה קרה רק כי הוא פחד ללכת לצד הראפרי שבו, צד שבשולחן השיפוט יש רק חצי שופט (סטטיק) שמבין לעומק ויכול להעריך את האמנות.

כבר ראינו בעבר ראפרים נצלים על פארש מצוות השיפוט של הכוכב (אופק אדנק הוא אחד הפספוסים הגדולים שלהם), ולא בכדי הראפר היחיד שעבר את כל השלבים עד כה היה זה שנשמע כמו אביתר בנאי על פסנתר. לצד זה היה לנו גם קרב פופי נהדר בין תמיר גרינברג ומירה סמנדייב, הראשון עם ביצוע שאיכשהו הצליח להכניס גרוב לתוך "Fix You" של קולדפליי (נס גלוי בכל אמות מידה) והשניה עם הופעה משגעת של "If I Were a Boy" של ביונסה.

אחר כך הגיע קרב הדמעות הגדול (או הצמרמורות, לפי הפרומואים) בין אורית שלום לנועה יוספאן. הקרב הזה החזיר את הגלגל קצת אחורה כשהתמקד יותר בסיפורים הדרמטיים שליוו את הביצועים, כך שלמעשה קיבלנו קרב בין דיכאון אחרי לידה לאובדן אח בגיל צעיר, אבל לפחות הדרמה באה עם ביצועים נהדרים ולא שרפה לנו יותר מדי זמן מסך על הדמעות. ביחס לפרקים המהנים של השבועיים האחרונים, במיוחד אלו שבסוף כל פרק כוללים הדחה ובלי קליף-האנגרים מעצבנים, זו בעיקר תזכורת לכמה הרבה יותר טוב עכשיו כשסוף סוף מתמקדים במוזיקה.