מה זה אומר באמת לתפוס את דעת הקהל ב-2026? להיות חלק מהצייטגייסט? להיות הנושא של שיחות ברזייה? האם יש בכלל דבר כזה, או שבתקופה שאנחנו מוצפים בכל-כך הרבה אפשרויות של בידור, אין מקום למדורות שבט ואין יותר ברזיות? סדרת המיקרו-דרמה "כשהגלים מתחזקים", הפקה של ענני סטודיוז ופרמאונט לאפליקציית V1 מבית קשת 12, מנסה כעת להיות נושא שיחה או לכל הפחות לתפוס את תשומת הלב של הציבור הישראלי בתקופה המתוחה הזאת, ואם בוחנים את עלייתו של המשפט "יש לך פה חצוף, קרקל" בטוויטר, אינסטגרם ועמודי ממים שונים, נראה שהיא הצליחה לפחות חלקית.

>> מאפריל תבוא הבשורה: 25 סדרות חדשות שבטוח תרצו לראות החודש
>> אל תוך האפלה: זאת הסדרה הכי מוצלחת של מארוול אי פעם. בפער

האם זה בגלל שהיא טובה? לא. כמובן שלא. אבל האם זה משנה? לא. כמובן שלא. אבל זאת הזדמנת לדבר על ז'אנר המיקרו-דרמה הנוסק.מה זה בעצם מיקרו-דרמה? מדובר במונח די חדש, תרגום מערבי של המילה הסינית "דואנג'ו". הקונספט הוא סדרת רשת המותאמת לעידן הטיקטוק שאנחנו חיים בו: הכול מוצג בצורה אנכית כדי להתאים לטלפון, הכול מאוד קצבי וקצר כדי להתאים לחוסר הריכוז שלנו, והכול מאוד זול כדי להתאים למצב הכלכלי של תעשיית הבידור.

"כשהגלים מתחזקים" היא אחד הניסיונות הישראליים הראשונים בז'אנר המפוקפק הזה, וכחלוצה היא בהחלט סיפור הצלחה. חלק מהמודעות אליה מגיעה משיתופי הפעולה עם קשת, כמו מערכון ב"ארץ נהדרת" לפני כמה שבועות, וחלק מאנשים שבאמת נהנים מהסדרה (אני מניח), ויש גם את האנשים שמסתכלים על המוצר הזה בעיניים משתאות ותחושה של "מה לעזאזל קורה פה?" ו"האם זו האפוקליפסה?".

מבחינה עלילתית, מדובר בסיפור די פשוט: הראל שי (ידין גלמן) הוא קצין בשייטת, שמגלה שהחיילת החדשה שהוא צריך לאמן, מורן סתיו (מישל פרו), היא אותה בחורה שפגש יום לפני בחתונה של חבר. שילוב בין סרט צבא ל"גריז", אבל איכשהו הרבה יותר מלודרמטי משני הדברים האלה. כיאה לז'אנר יש דגש על רגעים דרמטיים, ויכוחים לוהטים וקליף-האנגרים, ופחות דגש על התפתחות עלילה הגיונית, דיאלוג ריאליסטי או השקעה תקציבית (נשבע שחלק מהשוטים נעשו ב-AI).

אורך ממוצע של פרק הוא שתי דקות, אבל עדיין הרגשתי רצון לדלג כבר לפרק הבא, ואז הבא, ואז לפני ששמתי לב הייתי כבר בפרק 30. אני בבירור לא קהל היעד של הסדרה, עם האלרגיות שלי לסיפורי אהבה דרמטיים ואווירה צבאית, אבל שוב: האם זה משנה?

אף אחד לא ציפה מ"כשהגלים מתחזקים" להיות יצירת מופת. אם היא הייתה סדרה טובה היו שמים אותה בטלוויזיה, או לפחות בפורמט אופקי כלשהו. המטרה של קשת ו-V1 היא להשתלט על עוד חלק מסדר היום שלכם. בין מהדורת חדשות ותכנית ריאליטי חדשה למה שלא תצפו בשתי דקות של תוכן נוסף? יש הרבה מה לכתוב על היצירה הזאת, על חדירת האג'נדה הצה"לית לכל פיסת בידור, על צמצום יכולת הריכוז של הצופה הממוצע, על העתיד של תוכן דרמטי מתוסרט. אבל אין הרבה לכתוב על הסדרה עצמה. כי הסיפור גנרי, הבימוי סביר, המשחק משעמם. מה כבר יש להגיד?

אתם אולי ציפיתם למצעד של רגעי קרינג', אבל "כשהגלים מתחזקים" מתקשה אפילו להגיע לרמה הזאת. היא גנרית מדי, קלישאתית מדי, משעממת מדי. היא כמו מסטיק ללא-סוכר שהטעם שלו נגמר מהר מדי. צמר גפן מתוק שנעלם בפה. בסופו של דבר הדבר הכי מעניין בסדרה היא הפורמט, וזו הסיבה שהמילים "מיקרו-דרמה" נאמרות בכל תיאור שלה. האם אנחנו ניצבים מול עידן חדש של תוכן בידורי קצר ושדוף? האם העתיד יהיה מלא בדרמות, סיטקומים, תכניות ריאליטי ושעשועונים שיוצגו בסמארטפונים שלנו בצורה הזו? קשה להגיד. אבל אם "כשהגלים מתחזקים" היא ייצוג נאמן לז'אנר הזה, אני כבר מפחד. מפחד מאוד.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אינטרנט
• קשת
• פרמאונט+

בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

ההיסטוריה שלנו מלאה בשילוב הזה שעל פניו יכול להיראות תמוה: דווקא בתקופות קשות, טראגיות ומעוררות חרדה, הישראלים (היהודים?) רוצים לצחוק. זה קרה עם "ניקוי ראש" אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, עם "זהו זה" במלחמת המפרץ, עם "החרצופים" פוסט רצח רבין והפיגועים הגדולים של שנות התשעים, וכנראה שזו דרך אנושית להתמודד עם פחד וקושי.בסוף כל אלה, נמצאת "ארץ נהדרת" שהפכה לחלק מההוויי של כל מה שעברנו בעשרים השנים האחרונות. ממלחמת לבנון השנייה, דרך המבצעים בעזה ועד טראומת 7.10, כשהיא מגלמת תפקיד כפול: מצד אחד אמירה סאטירית נוקבת, מצד שני בתקופות רבות היא יותר רכה, יותר מחבקת ואמפתית לרגש הישראלי שרק מחפש מנוחה לנפש ומשהו לצחוק איתו.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

זה גם היה הטון העיקרי שבקע מהפרק ששודר אתמול: פחות סכינים, יותר פיל גוד. מערכון הפתיחה, שבדרך כלל מוקדש לאמירות סאטיריות-סרקסטיות, התמקד הפעם בהומור על הוויי המקלטים והטיפוסים שחיים בתוכו. לא פחות (ואולי יותר) משהפרק התמקד בנתניהו ובכתמים שלו, הוא היה כזה שרפרר למציאות של הישראלים, לטרנדים (משיר הכטב"ם, דרך הבריסטה ועד "כשהגלים מתחזקים"), ולדמויות המשונות שצמחו סביב המלחמה (לירן משקף לבן).

במובן הזה, היא הזכירה הרבה יותר את "זהו זה" במפרץ – משהו שנגע בדופק הישראלי בתקופה הזאת, והוא בעיקר עייף וזקוק למנוחה, הרבה יותר מאשר ביקורת. זה לא אומר שהביקורת לא היתה קיימת; היה שם את החיבור המחודש של נתניהו ואוריך (עם משחק מילים קצת צולע) וההפיכה המשטרית שחזרה לראש האג'נדה וחוסר התפקוד של ישראל כץ, אבל זה לא היה הפוקוס. זו היתה תכנית ברוח הרבה יותר קלילה, שייצגה את הנפש המטורטרת של הצופים בנקודת הזמן הזו.

החלטה מערכתית מעניינת של "ארץ", אולי כסוג של מהדורת חדשות אלטרנטיבית, הייתה בנוגע למצב בצפון. רשתות החדשות, כולל ערוץ 12, ספגו לא מעט ביקורת על תת ייצוג לטילים הבלתי פוסקים שנפלו שם בשבועות האחרונים. נשים בצד את הטענה שלפיה מה שהאנשים בממ"די הצפון צריכים זה עוד חדשות (טענה שאני כופר בה), במובן מסוים היה צדק בכך שהתקשורת בהכללה הרבה יותר קרובה אצל עצמה, ומעדיפה לעסוק ברסיס שנופל מתחת לפנס (לפעמים, מילולית מתחת לפנס בבן יהודה פינת נורדאו).

"ארץ" בחרה לתת לעניין הזה מקום מרכזי יחסית. הפרק התחיל מדיאלוג עם שני נציגים מהצפון שהתעמתו עם נתניהו, והביאו (גם אם דרך דמויות) את הזעקה שלהם. זאת הייתה פעם נוספת שבה דווקא "ארץ", התכנית הסאטירית, עקפה את מהדורות החדשות המנותקות בייצוג של המציאות הישראלית כהווייתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה, אפילו לא בפרק הזה.

ברמת ההומור, שני חיקויים (לדעתי) בלטו לטובה. הראשון הוא של דובר צה"ל אפי דפרין (יניב ביטון המשובח עשה את העבודה הזאת). ייתכן וזה דל"פ, אבל בעיניי העבודה של ביטון על החיקוי הספציפי הז טובה אפילו מאשר החיקוי של דניאל הגרי מתחילת ימי המלחמה. הוא שם אצבע רגישה על האוקוורדיות של דפרין, על הקלישאתיות, ובאופן כריזמטי הבליט את חוסר הכריזמה המובהק של הדובר שמופיע לנו על המסך כל יום.

רגע נוסף של אושר (שלא לומר אושר צרוף) הגיע עם שובה המבורך של גילה אלמגור – אין מילים לתאר כמה הדמות הזאת באה טוב, אולי גם בהשפעת המצב. זרחוביץ', באחת הדמויות היותר טובות וקלאסיות שלו, נגע בפער התרבותי שבינה לבין גיבורי ההווה (מר חולצה אפורה ואדון משקף לבן), וזה היה רגע של כיף מזוקק עם דמות שבהחלט התגעגענו אליה.

אבל, כאמור, זה היה פרק רך ואמפתי וזה בלט במיוחד בקטע הסיום של התכנית. בגלים הקודמים של המלחמה, דובר רבות על התפקיד החדש והמעניין שלקחה הדמות של נהג המונית אשר (בגילומו המבריק של יובל סמו). מה שהתחיל כמעין התפתחות אבולוציונית לדמות "הישראלי היפה" שלו, סוג של בוראט ישראלי שמשתמש בעוברים ובשבים כחומר לקומדיה, הפך להיות תיעוד נפלא של המציאות הישראלית המתוסבכת:מהפעם שבה ליווה את הצפון המפונה בתחילת מבצע "חרבות ברזל", מהראיונות עם משפחות החטופים ועם החטופים שחזרו מהשבי, והפעם – באמצעות סטייטמנט סביב מה שהוגדר "ילדי דור הממ"דים", הילדים שניסו לגדול בשקט ונולדו לעולם שהרעיף עליהם טראומות ממגפת הקורונה, דרך 7.10 ועד שתי מלחמות בליסטיות עם איראן.

כמו תמיד אצל אשר, היה כאן שילוב של ההומור הבאמת מעולה של סמו עם היכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל נוסעיו, ודרך ההומור לגעת באמיתות כואבות. המונולוג של הילדה שחוותה טיל שנפל על ביתה היה כואב, גם אם נמצא הצד המצחיק בו. בתוך העטיפה הקומית, קיבלנו דברים שאנחנו לא ממש רואים על המסך – גם במהדורות הלכאורה רציניות יותר.

וזה המקום ש"ארץ נהדרת" תופסת נכון לעכשיו: ביטוי לעם שעבר התשה מוחלטת במלחמה הזאת שנמשכת כבר שנתיים וחצי – לא רק ב"בועה התל אביבית", אלא בכלל במדינת ישראל, היכן שמיליוני אנשים לא רק חווים טראומה מטורפת מטילים שמתעופפים להם מעל הראש, אלא גם יורדים ועולים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים בלופ שנראה כי לא ייגמר. במובן הזה, המשפט של קיציס בסיום על זה ש"עדיין, יש לנו ארץ נהדרת" אמר את הכל. ובערב הזה, התכנית הצליחה – אולי קצת כמו בתכנית ההיא אחרי 7.10 – להיות רגע קטן של חיוך אמפתי בתוך תקופה מחורבנת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית
• מלחמת איראן

רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן