הניצחון המוחץ של "המירוץ למיליון" על "האח הגדול" מוכיח שמשהו מעניין קרה בשנים האחרונות בטלוויזיה שלנו: אם פעם יכולנו להרשות לעצמנו לברוח אל עולם של אינטריגות ושנאות, כיום הנפש שלנו סחוטה ממריבות פנימיות אחרי עשור של קיטוב ושיסוי, וממש לא בא לנו לראות אנשים רבים בפריים טיים. מהפך?
בואו נדבר, לרגע אחד, על ריאליטי. "תכניות מציאות", כמו שקוראים להן בתרגום העברי. כבר לא מעט זמן שהן על המסך שלנו – בארה"ב הז'אנר נולד עוד בשנות השבעים, ובישראל כבר 25 שנה שהוא קיים באוויר בגרסאות שונות, מ"החפרפרת" ו"קחי אותי שרון" החלוציות ועד המבול ששוטף אותנו היום.
>> זמן להתעורר: ישראל הליברלית תחת מתקפה, הגיע הזמן שנפסיק להתנצל
>> הסיפור האמיתי הבא: 11 אירועים שצריכים להפוך לסדרה ישראלית
למרות שיש מי שמנסה לראות בהם מקשה אחת, ברור שבתוך ז'אנר הריאליטי הרחב יש שני תתי ז'אנר בולטים: הראשון הוא הריאליטי ה"מאחד", זה שבדרך כלל מעצים את האדם שמשתתף בו. כזה שמבוסס על כישרון, על ביטוי עצמי, על מציאת הסיפור והיכולת להביא את הטוב שיש בתוך האדם. בסוגה הזאת, בהחלט אפשר למצוא את "מאסטר שף", את "הכוכב הבא", במובנים מסוימים גם את "חתונה ממבט ראשון" ואת "המירוץ למיליון" שכרגע רצה על המסך של "קשת" – גם היא תכנית שבה אנשים אמנם נמצאים בתחרות עם אחרים, אבל לא בהכרח בזים להם בשל כך.
השני הוא הריאליטי ה"מפלג", שלא מבוסס על כישרון אלא על היכולת של אדם אחד לרמות אדם אחר ומוציא ממשתתפיו את הצדדים השליליים ביותר שלהם, ומביא למסך את הטרף הקל ביותר: סצנות של אנשים רבים. בתוך התת ז'אנר הזה אפשר למצוא שניים מהפורמטים שהכי הצליחו בישראל – "האח הגדול" ו"הישרדות".

אחת הסיבות ששני הפורמטים כל כך הצליחו היא שמדובר בשתי תכניות שלא מסתכלות על בני אדם בתור אנשים עם תקוות, חלומות, אמונות ורצון לבטא את עצמם, אלא פשוט כמו שמסתכלים על חיות בסרט של "נשיונל ג'אוגרפיק"; אנשים שנמצאים במלחמה תמידית על קיומם, ומוכנים לעשות הכל, כולל להכשיל, לפגוע ולהעליב את האחר, כדי לנצח ולסיים במקום הראשון. כמה שנתנשא על תכניות מהסוג הזה, חייבים להודות שיש בהן משהו מפתה ובוודאי מושך קהל ועניין רב.
אנחנו אנשים שמגיעים אל הטלוויזיה שלהם בסופו של עוד יום מפרך, אחרי שאכלו ערימות של חרא מהמציאות הישראלית. על המסך וברשתות אנחנו רואים אנשים רבים כל הזמן. כולנו חיים בתוך קטטה איומה ורועשת. וכאן, תפקיד הטלוויזיה משתנה
אבל משהו מעניין קרה בשנים האחרונות בטלוויזיה שלנו.כי שתי תכניות משני תתי הז'אנרים מתמודדות ממש עכשיו על המסך שלנו – והתוצאות מרתקות. "האח הגדול" של רשת, תכנית שפעם היתה פצצת רייטינג מטורפת, משתרכת בטבלאות הרייטינג מאחורי "המירוץ למיליון" של קשת. למען ההגינות, צריך גם לומר שלקשת 12, בגלל העוגנים שיש לה, יש יתרון מובנה בכל קרב על פני רשת 13. היא הפכה, לטוב ולרע, ליורשת החוקית של ערוץ 2 המיינסטרימי והמאחד, וזו עדיין ברירת המחדל של הצופה הישראלי.
ובכל זאת, הניצחון של "המירוץ למיליון" – ובעיקר העובדה שהיא כל כך מדוברת ומורגשת בתוך השיח הישראלי, בניגוד ל"אח" – אומרת משהו עמוק יותר על הישראלים של היום. יש בנו עכשיו משהו שקצת דוחה את הריאליטי האכזרי והמשפיל, שפעם מאוד אהבנו לאהוב. אולי זו המלחמה האמיתית שבחוץ ותחושת החירום, ואולי זה פשוט מיאוס טבעי מתקופה כל כך מסוכסכת ומלאת אנטגוניזם, אבל קצת סר חינה של תכנית המציאות מלאת הבגידות והתככים.

דוגמא מובהקת מגיעה מכיוון "הבוגדים" – אולי שיאו של הריאליטי האכזרי ו"המפלג". הפורמט הציני והקר כקרח נולד, במקור, בטלוויזיה ההולנדית (כמו "האח הגדול") והצליח מאוד הן בגרסה הבריטית והן בגרסה האמריקאית. וכיאה לתכניות מהסוג הזה, גם היא אומצה מהר מאוד על ידי השוק הישראלי ויובאה על ידי קשת. וגם אם נשים בצד את העובדה ששידור התכנית נדחה בגלל ה-7.10 (למילה "בוגדים" היתה משמעות הרבה יותר מדממת אחרי הטראומה שכולנו חווינו), הפורמט פשוט לא הצליח להכות גלים והיה כישלון מהדהד.
יחסית לפלטפורמה החזקה של קשת, נתוני הצפייה בריאליטי הדורסני היו נמוכים להחריד. לא כי מדובר בפורמט שלא עובד (צפיתי בעונה אחת של "הבוגדים" האמריקאית, והיה כיף גדיל), אלא שמשהו בפורמט הזר והאירופאי כל כך לא הלם את הציבור הישראלי שישב מול המסך במאי 2025.
כי האמת הפשוטה היא שאנחנו פשוט עייפים. אנחנו אנשים שמגיעים אל הטלוויזיה שלהם בסופו של עוד יום מפרך, אחרי שאכלו ערימות של חרא מהמציאות הישראלית. זה מתחיל בתחבורה הציבורית שלא עובדת, היריקה היומיומית בפרצוף מהפוליטיקאים, העובדה שאין סדר ואין חוק בישראל ומעל הכל, מצב החירום המתמיד שבו אנחנו חיים בשנים האחרונות. גם על המסך וגם ברשתות החברתיות אנחנו רואים כל הזמן אנשים רבים בינם לבין עצמם. לא משנה כרגע מי צודק במריבה הזאת, כולנו חיים בתוך קטטה איומה ורועשת. וכאן, תפקיד הטלוויזיה משתנה.

פעם, יכולנו להרשות לעצמנו לברוח לתוך עולם של אינטריגות ושנאות. בעולם של "העשור השקט" שחיינו, היינו פנויים נפשית להתעסק בסכסוכים שבין הפרידמנים לבובלילים. היום זה כבר לא המצב. הנשמה שלנו סחוטה מהמריבות הפנימיות וממש לא בא לנו לראות עוד פעם אנשים רבים בפריים טיים. אחרי שכבר ראינו אנשים נלחמים מילולית על החיים שלהם מול העיניים שלנו, המלחמות של "האח הגדול" על התקציב וכמה במבה מזמינים נראות מגוחכות מתמיד.
כך גם הצורך שלנו מהריאליטי, או מתכניות הבידור בכלל, הולך ומשתנה עם הזמן. הציניות הבוטה, שקצת התעלמנו ממנה בראשית ימי "האח" ו"הישרדות", חושפת את הקוצים שלה עכשיו. משהו בנפש שלנו מגיב אחרת לאינטריגות, לשנאות ולצרחות ליד המקלחת בנווה אילן או באיזה אי קאריבי. נמאס לנו – וכאן נפתחת הדלת לריאליטי המעצים.אנחנו רוצים להתחבר לאנשים כמונו שמסוגלים לעשות דברים בלתי רגילים, בין אם זה לשיר בצורה מרגשת, לרקוד, לבשל, או סתם לנצח במירוץ מרהיב עם נופים יפים. תנו לנו את מה שלוקח אותנו קדימה, מה שגורם לנו להאמין בעצמנו ולא את הפורמטים הריקים והאלימים, שרק גוררים אותנו עוד יותר למטה.

"האח הגדול", למי ששכח, לא היה אמור מלכתחילה להיות ספינת דגל של זכיינית או ערוץ שידור. מדובר בפורמט די טראשי, שבמדינות רבות אחרות משודר בערוצי נישה מסחריים (וככזה, הוא הרבה יותר קיצוני ממה שמשודר כאן בארץ). העטיפה שלו בערוצי מיינסטרים כמו קשת או רשת אמנם משתפרת והמנחים יותר רהוטים, אבל בסופו של דבר זו אותה ערימת בוץ מהבילה שגורמת לנו לשנוא, להתעצבן ולצאת מדעתנו מבני אדם. ובמציאות של 2026, כשכולנו גם ככה עצבניים ושונאים, זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים מהפריים טיים שלנו.
המחאה הזאת היא לא קולנית – היא לא הפגנה של עשרות אלפים ברחובות. אבל היא כן מנכיחה את עצמה בירידה המתמדת של "האח הגדול" ברייטינג, לעומת ההצלחה של "המירוץ" בקשת. אחוז או שניים כל פעם שבוחרים ללכת למקום המעצים ולא למקום המשפיל, שמעדיפים זוגות של אנשים שמוציאים מעצמם 120 אחוז, מאשר את מי שמחפש להדיח את היריב שלו ולועג לו בשידור חי.הישראלים נמצאים עכשיו מול המסך ומחפשים גיבורים חדשים. תנו להם אותם ושחררו אותנו מתחרויות הבוץ. הקהל שמחפש אלימות מוצא את עצמו היטב גם בלי העזרה שלכם. את הפריים טיים תשאירו למי שמחפש להירגע קצת מהמציאות המטורללת שלנו. ישראל שהעריצה את "האח הגדול" וגיבוריו מתה בשבעה באוקטובר.
