במסגרת ז'אנר הריאליטי הפופוליסטי שעוסק במבט זועם אחורה ושפיטה בדיעבד של תופעות תרבותיות (רק תחשבו על כל דוקו בנושא להקות בנים/בנות), ישנו סקשן שלם שמוקדם כולו לתרבות הריאליטי והטראש הטלוויזיוני של חלוף המילניום. נטפליקס אפילו הפכו את זה לפורמט, כפי שהוצג במיני סדרות "לסבול בגדול" ו-"ג'רי ספרינגר: מכות, מצלמה, אקשן" – סדרה תיעודית על בסיס ריאיונות עם משתתפי עבר ואיזה מפיק או שניים שמסכימים לדבר, שימוש מאסיבי בחומרי ארכיון וגישה של ללכת עם ולהרגיש בלי. כלומר, הם נהנים מכל ההתפלשות בג'יפה של הריאליטי, אבל בגלל שהם נגעלים מזה, הם מתנהגים כאילו הם יותר טובים מאותם ערוצים שכבר עשו סיבוב רייטינג ראשון על אותם החומרים.

"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'" משתמשת באותו הפורמט, ומפרקת לגורמים את תוכנית הריאליטי של טיירה בנקס, שרצה במשך 24 עונות. גם בזמן אמת, התוכנית חטפה תועפות של ביקורת על העיסוק האובססיבי שלה בתרבות היופי – ובאופן ספציפי, ברזון – ומראש מדובר בקן צרעות של טראומות, תככים ורשע שמושרש בתעשיית האופנה. אבל ל"קרקע המציאות" (איזה שם עברי גרוע ל-"Reality Check". מה עם 'בדיקת מציאות"?) יש קלף מנצח אחד, שהוא הגביע הקדוש של כל הדוקו-על-ריאליטי: ריאיון עומק עם המנחה.

"הטופ מודל הבאה" נולדה ועוצבה בדמותה של דוגמנית העל בנקס, שלאורך השנים השפילה, גערה, זעמה, לעגה וצעקה על המתחרות. הזמן הוא השופט הטוב ביותר, והוא בהחלט שופט אותה לחומרה – לוקח פחות מ-3 דקות בדוקו לפני שהיא מואשמת ב"פשעים נגד האנושות" – אבל היא בחרה להגיע לריאיון, ולנסות להגן על עצמה, במידות שונות של הצלחה. מאחורי היצירה המסקרנת הזו עומדים צמד יוצרי הדוקו הישראלים מור לישי ודניאל סיון, שהיו חתומים על יצירות כמו "יומני אוסלו" בארץ, לפני שהמשיכו ליצירות בחו"ל כמו הדוקו-פשע "הרציחות של אימפריית מורדוק" ל-HBO או "ת"ד 1142: הנאצים הסודיים של אמריקה" ו-"מצוד אמריקאי: אוסמה בן לאדן" לנטפליקס. נראה שריאליטי הולך להיות הרבה יותר כיף עבורם, ועבורנו.
"קרקע המציאות: מאחורי 'הטופ מודל הבאה של אמריקה'", 3 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• דוקומנטרי
• נטפליקס
• ריאליטי
• הטופ מודל הבאה
• טיירה בנקס

עשר עונות, שתי זכייניות (ושני מנחים) ולא פחות מ-17 שנה עברו על "המירוץ למיליון", אחת מתכניות הריאליטי המצליחות בישראל (הן רייטינגית, והן ברמת הפרסים), שעברה לא מעט תלאות – ואמש (מוצ"ש) הושקה עונת העשור שלה. יהודה לוי, המגיש העדיין חדש ותמיד מסוקס, ממשיך מהעונה הקודמת, אבל למרות תחושת החזרה לשגרה – המיליון נשאר אותו דבר, אבל המירוץ הוא כבר לא אותו מירוץ.
>>כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה

אולי זה בהשפעה לא מודעת מהאווירה הציבורית, אבל הווייב שמתקבל מהעונה הנוכחית הוא מאוד שמרני. ראשית, אפשר למצוא את זה בליהוק – "המירוץ" בחרה לעשות משהו שלא נעשה בעבר בתוכנית הזו, שזה להשתמש בפליטי ריאליטי אחר. מדובר בחן דריקס ויוסי עזרא, יוצאי העונה השישית של "חתונה ממבט ראשון", שמגיעים לסיבוב ב' בריאליטי של קשת. אולי גם זה מעיד על מישהו שקצת ירד בביטחון העצמי של מפיקי התכנית, שמרגישים שהם זקוקים למישהו שהצליח בריאליטי אחר כדי לספק קצת זוהר אליהם.

הגימיקים לא נעצרו שם – גם טום שלח ואלמוג אוחיון, שני כדורגלנים לשעבר, גויסו למשימה. האמת? היה קצת מצחיק לשמוע אותם מלהגים על ווינריות – שכן לא מדובר בדיוק בכוכבי כדורגל מקומי, אלא בשני שחקני ליגה לאומית בואך ליגת העל (במקרה הטוב), שבסופו של דבר עשו קריירה די בינונית בהפועל כפר סבא (היום, ליגה שנייה). בכל מקרה, גם הם נועדו להוסיף צבע מסוים לעונה הזאת – אבל התחושה היא שיש כאן הרבה אפקטים מיוחדים, אבל לא ממש בשר (אם מתעלמים ממשימת הנקניקים, כמובן).

ואולי סמל השמרנות הוא היעד: אם בעבר, עונות של "המירוץ למיליון" נסעו למקומות אקזוטיים – תאילנד, דרום קוריאה, וייטנאם, מקאו; מקומות שקורצים ל-DNA הישראלי של "טיול אחרי צבא", הפעם אנחנו יוצאים לדרך ב… מונטנגרו?! זה היעד הכי מרתק שיכולתם לחשוב עליו? כמובן שבנאומים הגדולים של יהודה לוי זו תוארה כמעט כמו ארץ איים אבודים מתוך אגדה, אבל האמת היא שבמציאות מונטנגרו מוכרת לרבים בתור המקום הזה ליד סרביה. זה בעיקר מרגיש כמו פשרה על לוקיישן זול, ופחות על יעד סוחף כפי שהיה בעונות נוצצות יותר של התכנית.

גם הניסיונות של הפקת "המירוץ למיליון" בעבר לנסות ולגשש סביב הגבולות די נעצרו. בעונה הראשונה ב"מירוץ" אכלו שרצים (והרגיזו את אברי גלעד, מגיש תכנית הבוקר של "רשת"" באותה תקופה), בעונה השנייה היה זוג של מוסלמי ויהודייה (מה שעורר את חמתם של גזענים). אולי בגלל החממה המיינסטרימית של "קשת", וכנראה בגלל האווירה החשדנית והדתית שבחוץ, ב"מירוץ למיליון" לא לקחו סיכונים הפעם בשום נושא מעורר מחלוקת, לפחות בנתיים. הזוגות מגיעים מהאיזורים הסחו-מיינסטרים של הריאליטי הארצישראלי, מייצרים סיפורי פיל גוד והכי אקסטרים שהפרק הראשון הציע היה לאכול קממבר ממש מגעיל (לא שאני מזלזל, אני כנראה הייתי מקיא את זה על ההתחלה).

בקיצור, "המירוץ למיליון" ממש לא מנסה להביא משהו אקסטרימי מדי למסך. היא מעדיפה אתכם מרותקים מהסיפורים של מונטנגרו, ולא ממש עצבניים על משהו שייראה פחות טוב. אולי משם גם מגיעה הבחירה ביהודה לוי – דמות קונצנזואלית מספיק וגברית מספיק כדי לרשת את רון שחר, מי שהוביל את הפורמט בהצלחה עד שתי העונות האחרונות. "קשת" לא רק רוצה לקחת את המתחרים שלהם למיליון, היא גם רוצה להגיע למיליון נקודות רייטינג. ולשם, מסתבר, הדרך פחות קשה ומאתגרת.

למעשה, הקונפליקט היחיד שעשוי לערער את הישראלים נראה רק ברמיזה בחלק של "בפרקים הבאים", במהלכו ראינו חלק ממשימה שדרשה את עזרת תושבי מונטנגרו – כאשר לפחות כמה תושבים שמעו שמדובר בישראלים, ונפנפו אותם מחמת המיאוס. אם יש סיכוי שיקרה משהו מעניין בעונה הזו, זה יהיה רק כשהשם שעשו לנו בעולם יתפוס את מתמודדי המירוץ ברחוב.

ולכן, האמת היא ש"המירוץ למיליון" לא בולטת במיוחד בנוף תכניות הריאליטי של העונה – האנשים שבתוכה, הקצב, ההגשה, כולם נראים יותר מדי כמו דברים שראינו. זה הריאליטי של העונה, זה הדבר ש"קשת" יקדמו בהתלהבות (בצדק, מבחינתם). אבל אין כל כך משהו שיזיז אותנו מהכיסא באמת. חובבי הז'אנר כמובן יצפו באדיקות, אבל כל היתר – כנראה יעדיפו לחתוך לנטפליקס.

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• המירוץ למיליון
• ריאליטי