יש כל מיני אנשים שעבורם יום הבחירות הוא יום של מאני טיים: פוליטיקאים, סוקרים, גזלנים בחוף הים וכמובן "ארץ נהדרת". עבור תוכנית הסאטירה של המדינה, הבחירות הן הרגע שבו העוצמה שלה נמדדת – ולשם גם מכוונים הקטעים הטובים ביותר שלה לאורך השנים. כל היצירתיות, הרפרנסים והכתיבה הטובה מגיעים לפיק ביום הבוחר. ואם להאמין למטאפורת המאני טיים הזאת, הרי שהפעם "ארץ נהדרת" הגיעה למאני טיים כשהיא ללא ספק ערוכה למעמד. אמש שודר הפרק השני של העונה – והאחרון לפני הבחירות לכנסת ה-26, שיבואו עלינו בעוד שישה ימים. עוד קודם ליום הבוחר, "ארץ" עלתה להצגה אחת אחרונה – למילים האחרונות שלה רגע לפני שכולנו נלך אל הקלפי.
>> המלך, הטראנס וגאולה פאקינג עמיר: מצעד תשדירי הבחירות ההזויים

אז מה היה ל"ארץ" להגיד לנו לפני שאנחנו הולכים לבחור? את זה אפשר היה להרגיש כבר מהפתיח – הרגע שבו חברי הממשלה רוקדים בתוך משאית, סטייל הקליפ של "ימים יפים", הלהיט של מועדון הקצב של אביהו פנחסוב. בחירת השיר, אני מניח, לא מקרית – השיר המקורי של פנחסוב הוא תמצות הכיף הישראלי. כמאמר הפזמון, "ימים יפים באים עלינו". אבל הימים, מה לעשות, היו פחות יפים בארבע השנים האחרונות.

שוט שוט, עובר הקליפ על ישראל 2026 ומתאר, בעטיפה נעימה ומרקידה, את הזוועה. מערכת החינוך המידרדרת, טיסת האימים של פליי דובאי, המילואימניקים שלא מפסיקים לטחון, העסקים הקורסים – ובסוף הפריים המצמרר מכולם, הקצב האופטימי מול הקיבוצים המפוחמים פוסט 7.10. זו המסורת ש"ארץ נהדרת", כמו להקת "הדג נחש", יודעת לעשות טוב – לקחת טקסט כואב ומכאיב ולעטוף אותו בערימות של נייר צלופן. כשאתה שומע את השיר, אפשר להגיד שכמעט טוב לך. אתה אפילו צוחק. ורק בסוף מגיע הכאב – כמו בכל סאטירה טובה.

ובכל זאת, הערה קטנה יש לי: לדעתי, אפשר היה לסיים את הקליפ הזה, הקולד אופן של הפרק, עם תמונת הבתים השרופים. הפריים הנוסף, שבו נתניהו שואל "אבל מי יכול להחליף אותי? תנו לי שם אחד", הוא לדעתי כבר קצת להאכיל בכפית. אפקט הזעזוע של סוף המערכון העולץ לכאורה עובד הרבה יותר טוב בלי זה. אם כבר, דווקא שם נמצא הפספוס של המערכון.

בניגוד לפרק הקודם, שניסה לדחוס הרבה בזמן קצר, נדמה שהפעם הסדר שב על כנו – ו"ארץ" גם הרשתה לעצמה, אולי בגלל שזה באמת הסוף, קצת לשחרר. התוכנית הפעם הייתה מרווחת יותר, התאפשרו בה סטיות לכיוון התרבותי והאמנותי (וניגע כמובן בכולן), ובאופן כללי גם האנרגיות היו הרבה יותר במקום. כך זה לפחות הורגש.

הפרק התחיל בפאנל שעיקרו שובו של השד העדתי – סביב ההתבטאות של ינון מגל שכינה את גדי איזנקוט "קוף", תוך התייחסות למוצאו המרוקאי. בתוך ההתייחסות היה גם סאבטקסט של הדיון הפנים-מזרחי. הרגע שבו אבישי בן חיים מנסה, באלף פיתולים, להסביר כמה איזנקוט הוא בעצם לא באמת מזרחי, הוא הרגע שבו "ארץ" לכדה את הבעייתיות שבשיח הפוליטי סביב המזרחיות: בטענה שלפיה מזרחים לא יכולים להצליח, אבל גם אם הם מצליחים – הם מאבדים מהאותנטיות שלהם. הם הופכים ל"עבדים של ההגמוניה" (או למילה שלא נאמרה – "משתכנזים"), ולא לכאלה שהצליחו בעשר אצבעותיהם.

בלב המערכון עמדו שני השחקנים הטובים ביותר של "ארץ" נכון להיום – ערן זרחוביץ' ויניב ביטון, בשניים מהחיקויים הכי טובים שלהם: ינון מגל ואבישי בן חיים, שנמצאים יחד ב"הפטריוטים". אפשר לציין לטובה גם את עומר עציון והחיקוי המעולה ליונתן אוריך סביב "קטארגייט". ובאופן כללי, יחסית לפאנל פוליטי – מוצר שבעיניי "ארץ" מתקשה להצחיק בתוכו – הוא הכיל לא מעט רגעים משעשעים וחיקויים טובים.

מה שעוד היה מעניין הוא כניסתה של גליה אלבין – מי שאמורה הייתה להיות הנגטיב לאמירות של מגל. "ארץ" קוראת היטב את הבולשיט שבהשוואה הזאת – כשמצד אחד נמצא, בעיניי, האדם הכי בולט בתקשורת הימנית, האיש הכי כריזמטי ופופולרי (כמעט כמו ראש הממשלה עצמו), ומנגד נמצאת אלבין – אשת עסקים אמנם, אבל כזו שרחוקה מאוד מהשפעה על השיח. ההתבטאות שלה אכן הייתה מטומטמת, אבל השימוש ב"מי זאת, מי זאת, מי זאת" (דרך מתוחכמת לקדם את העונה החדשה של "הזמר במסכה", ראינו מה עשיתם שם) היה במקום.

אבל הזהב האמיתי של "ארץ", כאמור, הוא לא בתוך האולפן – אלא דווקא כשהתוכנית יוצאת ממנו. ודוגמה נהדרת לכך הייתה המערכון שבעיניי היה הטוב ביותר בפרק, "בואו לשנות אותי". ראשית, לא מובן מאליו ש"ארץ", תוכנית הדגל של קשת, מרימה ככה ל"בואו לאכול איתי" של התאגיד, כולל הקריינות של שי אביבי. שנית, השימוש בריאליטי הוא עוד דבר ש"ארץ" יודעת לעשות מעולה מאז היווסדה – להשתמש בטקסטים טלוויזיוניים קיימים כדי להביע אמירה גדולה יותר.

קצת כמו שהשתמשו ב"אחד נגד 100" של אברי גלעד כדי להביא את "אחד נגד 119" – הסאטירה הבועטת נגד אולמרט ומלחמת לבנון השנייה – כך גם ב"בואו לאכול איתי" נמצאו המרכיבים שמאפיינים את הביקורת, במקרה הזה על גוש השינוי והיחסים המעורערים בתוכו. הלב של "בואו לאכול איתי" הוא, כמובן, הקרינג' – תחושת חוסר ההתאמה שיש בין אנשים ממוצאים ורקעים שונים שצריכים, איכשהו, לשבת סביב שולחן אחד. את הקרינג' הזה אפשר היה בקלות להרגיש גם במערכון.

ולא היה צריך הרבה כדי לגרד את הסאבטקסט – אם החולשה של הצד השמרני במפה היא שהוא פסיכי, אבל העוצמה שלו היא שהוא מפורש ומאוחד, החולשה של הצד הליברלי היא שהוא מכיל בתוכו יותר מדי סתירות ולא מתאחד על סיפור אחד. איזנקוט מביא עממיות, לפיד אליטיזם, יאיר גולן שולף ומהיר חימה, ליברמן איטי ואגרסיבי – וכולם נועלים את הבית בפני הדייר השישי, מנסור עבאס, שנשאר בחוץ עם הבקלאוות וחותם את המערכון עם המשפט החד: "במקום תיקון, יהיה לכם תיקו. מספיק טוב". עקיצה ברורה לחוסר הנכונות של גוש השינוי ללכת באמת עד הסוף בשביל המטרה שלו – מה שנתניהו, כפי שראו גם קודם בתוכנית, מוכן גם מוכן.

בחלק האחרון של הפרק "ארץ" הרשתה לעצמה קצת לשחרר. אחרי "עוד כותרות" (שלא היו בפרק הקודם, בגלל הצפיפות והרצון לדחוס הרבה דברים), הגיע הפאנל התרבותי, בכיכובו של בוי ג'ורג', שמופיע בתחילת נובמבר בתל אביב (חיקוי חביב מאוד של תום יער), ויוסף חדאד, אחד משני להיטים ששרדו מהפרק הקודם. החיקוי של חדאד מעולה – הוא הצליח לשים את האצבע על התזזית שיש אצל "המסבירן", על המעבר בין אנגלית, עברית וערבית, ועל הערבוב הבלתי פוסק שהוא מייצג. והתוצאה בהחלט משעשעת.

הלהיט השני ששרד הוא "משאל הבחירות". אגב, עניינה אותי מאוד הקפיצה של מיכאל "לא נעים אחי" זילבר לתוך המערכון – עוד דרך שבה "ארץ" מצליחה לזהות, עם מערכת הסקאוטינג הטובה שלה, את הדברים שבולטים ברשת ובהומור הישראלי המתחדש. מעניין מתי נראה שם את עומר היקרי. אולי אפילו עוד העונה (אמן).

זה היה פרק מצוין של "ארץ נהדרת". הוא הצליח להביא את כל היתרונות שלה למסך – השחקנים המעולים, החיקויים הפוגעים, הרלוונטיות, מערכוני החוץ, האמירה במיטבה. אבל אחרי כל הצחוקים (והיו הרבה), מה שנשאר, עמוק אל תוך הלילה, הוא הפריים שסגר את מערכון הפתיחה: הבתים השרופים בקיבוצים של עוטף עזה.

אם שאלת המחקר הייתה "עם מה ארץ נהדרת שולחת אותנו לבחירות?", התשובה היא שעם זה. שאפשר למצוא בקלות את כל מה שמצחיק, אבל האמת היא שמתחת לפני השטח מסתתרת זעקת הכאב. "אל תשכחו ללכת להצביע", אמר אייל קיציס בפאנץ' הסיום, "כדי שתהיה כאן ארץ נהדרת". השילוב בין המשפט הזה למערכון הפתיחה הוא הסטייטמנט החזק ביותר ש"ארץ" הייתה יכולה להנפיק. היה מצחיק, היה נחמד, אבל הגיע הזמן למעשים. ישראל רוצה שינוי.

• ביקורת טלוויזיה
• ארץ נהדרת
• קשת