השבוע, כרגיל במוצאי יום העצמאות, הסתיימה העונה ה-23 של "ארץ נהדרת". במציאות שרק מתערערת מיום ליום, התכנית הפכה לשריד יציב שמסוגל לפלטר את המציאות הישראלית הפסיכית שעוברת עלינו. לכבוד סיום העונה אספנו 10 רגעים שניקח איתנו ממנה – שהחלה מתוך רצון להשתחרר מכבלי המלחמה, וסיימה כקול אחרון של יאוש, בתקווה שעד העונה הבאה לא יהיה חוק נגד סאטירה. יש לנו ארץ נהדרת?

10. Always Hope For The Bright Side Of Trump (פרק 15)

הימים הם ימי "ההמתנה" – הימים שבהם הסתובבנו במתח ולא ממש ידענו מתי ואיך תבוא אותה תקיפה שכולם דיברו עליה – אבל היו מי שהתקופה הזו היתה מורטת עצבים עבורם במיוחד, אנשי העם האיראני, שציפה נואשות לתמיכה של טראמפ. במערכון שקרץ (או שמא, ציטוט בבוטות) לשיר של "מונטי פייטון", והיה באנגלית מסיבות ברורות, הם הצליחו לעקוץ את אותה "עזרה בדרך" שטראמפ הבטיח. לא רגע מאוד זכור, אבל רגע טוב של "ארץ".

9. דיינו? (פרק 20)

ל"ארץ נהדרת" יש כל מיני דרכים להעביר מסרים – לפעמים זה מגיע דרך מטאפורות מורכבות, ולפעמים אפשר פשוט להגיד את הדבר עצמו. כמו בסצנת ליל הסדר, בפרק הלפני אחרון ששודר בפסח; זו שבה עברו נתניהו, סילמן, מירי רגב והדונלד על כל מטרות המלחמה (איום גרעיני, אורניום מועשר, המיצר, נפט), ואז הזכירו את האמת היותר כואבת – "אילו לא הצלחנו לפתוח את המיצר/ אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר/ והעסק שלכם כמעט נסגר/ והבן שלכם מעשן כמו רס"ר/ ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר/ והג'ינס שעליכם עכשיו לא נסגר/ נאשים בזה את דדי ברנע, שיפוטר/ די, דיינו". תכל'ס? באמת די.

8. להקת פיקוד העורף (פרק 21 ואחרון)

הסנד אוף ש"ארץ" שלחה אותנו איתו לפגרה היה הרגע בסיומו של יום העצמאות, שבו הלהקות הצבאיות תמיד נוכחות, השתמשו בלהקת פיקוד העורף כדי להגיד משהו על החיים שלנו – על האזרחים הפשוטים, שהפכו לחיילים בחזית. אוכלים את האש, משלמים את המחיר וגם אסור להם להתלונן או למחות. דרך השירים הכל כך אהובים, הם ידעו לנעוץ את הסכינים הקטנות, כולל בפינאלה עם "אז אל תשירו שיר לשלום/ כבר אין כזו מילה/ ורק תשאירו אור בממ"ד/ לפעם הבאה".

7. יוסף חדאד בנתב"ג (פרק 7)

גורלם של ערביי ישראל היה נושא שנשזר לא מעט בעונה הזאת – גם במערכון נוסף שיופיע ברשימה – אבל זה בעיניי המערכון הכי נוקב, שנעטף באווירה הכי טובה. סדרת מערכוני נתב"ג, שהיתה אמורה להיות המערכון הרץ של העונה (והוחלפה אחר כבוד בסדרת מערכוני פרדס חנה), היתה אמורה להיות ההברקה. ופעם אחת זה באמת הצליח לה, כאשר דרך הבדיחות על נמל התעופה הצליחו להגיד משהו אמיתי על תופעת הפרופיילינג, ועל הסיוט שכל ערבי עובר בנמל. אפילו יוסף חדאד, הערבי הכי פטריוט בסביבה. רגע שבו "ארץ" השתמשה בכוחה כדי להביא משהו ממציאות חיים שהמיינסטרים הישראלי לא ממש יודע עליה – וזו, כאמור, לא תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה.

6. יום ה"אבל" הלאומי (פרק 5)

עוד דוגמא למקרה שבו "ארץ" קצת יצאה מדוגמות המלחמה והתייחסה למשבר הדמוקרטי שעובר עלינו, כולל האיום על עיתונאים. בפתיחת הפרק החמישי של העונה התייחסו לאפשרות שעיתונאי יירצח (זה היה בסמוך לפרשת שדה תימן, אז אפשר גם לנחש איזה עיתונאי היה בסכנה), ודמיינו איך יקומו נתניהו וקיש, סילמן וגוטליב ויגנו… "אבל". ביטוי לתופעה המחליאה של התקופה הזאת, הוואטאבאוטיזם, שלא מאפשר להתייחס לשום דבר לגופו, כי איפה הייתם בפעם ההיא ש..? זה מעצבן כי זה נכון.

5. המשטרה וערביי ישראל (פרק 14)

סביב עליית הפשיעה במגזר הערבי, והשביתה הגדולה שהיתה שם, והכל התנקז למערכון (המצוין) הזה. זה לא היה מערכון סאטירי גרידא, וטוב שכך – הוא השתמש בהומור, כולל בכל בדיחות הערבים בלקסיקון, לא כדי לצחוק על הערבי – אלא כדי לצחוק על היהודי שרואה אותו דרך סטריאוטיפ. ובסופו של דבר, גם להגיד משהו על הדרך שבה המשטרה של 2026 רואה ערבים ויהודים בדרך שונה לחלוטין. רוח המפקד כבר אמרנו?

4. אלון אהל (פרק 2)

רציתם ניצחון מוחלט? ככה הוא נראה. הרגע הכי מאושר שלנו כישראלים בשנה האחרונה היה, ללא ספק, שובם של החטופים החיים. "ארץ", שבעונת המלחמה הראשונה התפללה לשובו של אלון אהל מהשבי דרך קטע וידאו שבו הוא נראה מנגן, סגרה איתו את המעגל כשאהל עצמו התארח עם הפסנתר, כדי לשיר יחד עם השחקנים של "ארץ" את "מתחת לשמיים" של דייויד ברוזה ומאיר אריאל ז"ל. זה היה רגע רגשי, אמוציונלי, מאוד לא ציני – אבל אחד הדברים שהכי נזכור מהעונה הזאת. נזכור איך ששמחנו, ונתייק את זה כדי שנזכור שהניצחון הוא לא המוות של האחר, הוא החיים שלנו.

3. רבין בפטריוטים (פרק 3)

רצח רבין הוא מאורע שחזר לא מעט בתולדות "ארץ נהדרת", בוורסיות שונות – אבל תמיד הוא מצליח לסובב את הסכין אחרת בלב. כך היה בתכנית ששודרה סביב יום השנה ה-30 לרצח רבין, ושחיברה את ראש הממשלה המת עם "הפטריוטים", התכנית שחוגגת את רוב הסיבות שבגללן הוא מת. זה היה מערכון שבהגדרה לא הצחיק, בעיקר כי הוא היה כואב מדי, ובכל זאת חשוב. חשוב, כי הוא הצליח לומר משהו על החברה שנהייתה כאן ב-30 השנה מאז מותו של ראש הממשלה. תודה רבה לרבין, בשבוע הבא יהיה כאן בן גביר. החלום ושברו.

2. אשר עם ילדי המלחמה (פרק 19)

עונות המלחמה הצליחו למצוא ב"ארץ" כלי שעד לפני שלוש שנים השתמשו בו מאוד במשורה – רגש. למעט מקרים נדירים יחסית, "ארץ" לא כ"כ השתמשה באמוציות, אלא היתה יותר צינית, סרקסטית וטיפה מרוחקת. הטראומה הלאומית הכבדה הרשתה ל"ארץ" לעשות שימוש גם בכלים רגשיים – ראינו את זה ברגעי שיא כמו אלון אהל, כמו חתונת המילואימניקים בעונת המלחמה הקודמת, ב"יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל מי שביטא את זה היטב היה יובל סמו בדמות נהג המונית אשר. הפעם, זה היה דרך המפגש שלו עם ילדי המלחמה, ילדי דור הממ"דים. אותם ילדים שהילדות שלהם נפגעה כמעט ללא שוב. זה היה אמיתי, אותנטי, יפהפה – ובעיקר המחיש את המציאות, הרבה יותר ממהדורות החדשות שקדמו לתכנית.

1. מילות הפרידה של חמנאי (פרק 17)

הרגע הכי מדובר וכנראה גם הכי זכור מהעונה הזאת, בפער גדול. זו היתה התכנית שאחרי פרוץ מבצע "שאגת הארי", שבמהלכה ביום הראשון חוסל האייתולה עלי חמנאי. ורגע אחרי שבתכנית חגגו את מותו של חמנאי, הגיע המונולוג הזה בסוף התכנית. יניב ביטון, דרך דמותו, שלח הערת אזהרה מנוסחת היטב לצופים של "ארץ" – המטאפורה האיראנית הברורה, של מדינה מתוקנת עם תרבות מפוארת שנכנעה ליצרים הקמאיים ולשמרנות, והפנתה עורף לליברליזם ולקדמה.

רבים לא הבינו עד הסוף את המונולוג הזה (או לא רצו להבין, יחי ההבדל) – אבל לרוב האנשים, המסר עבר: שאם זה קרה לאיראנים (וגם לחברות מפוארות אחרות שהידרדרו לקיצוניות ולשנאה, אבל הרי "אסור להשוות"), זה בהחלט יכול לקרות גם אצלנו. ושמדינה חייבת לשמור על ערכים ליברליים כדי להישאר חזקה, וחברות שנכנעות לשמרנות קיצונית ומסתגרות, בדרך כלל גם קורסות. שהכוח של ישראל הוא בקדמה שהיא מביאה, במערביות המושמצת, בזה שהיא היתה פתוחה לעולם. "יש לכם ארץ נהדרת. בינתיים", חתם חמנאי/ביטון את המונולוג. הערת אזהרה שכל אחד מאיתנו צריך לזכור – בין המלחמה שעברה, למלחמה שאולי תבוא. שלא נשכח מה הופך את הארץ שלנו לנהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

ליום העצמאות יש כמה מנהגים: יש את פרסי ישראל וחידון התנ"ך, המשואות (מיד נגיע אליהן) וגם – פרק סיום העונה של "ארץ נהדרת". העונה שתמיד מתחילה אי שם בנובמבר, נגמרת בימים האלה שבין סוף אפריל לתחילת מאי, ואתמול (רביעי) שודר הפרק האחרון של העונה ה-23.העובדה שהפרק האחרון של "ארץ" נקבע ליום העצמאות, מסורתית, בפירוש אינה מקרית. זה מתכתב כמובן עם הטון הפטריוטי של התכנית, אבל זו גם הזדמנות לתת מעין תשובה ישראלית ל"נאום מצב האומה" האמריקאית. דרך הפינאלה אפשר להבין משהו על התודעה הישראלית הקולקטיבית של תחילת האביב 2026.

>> "רק בישראל" איבדה את כל מה שהפך אותה לכל כך אהובה במקור
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה

והעונה הזו של "ארץ" הרי הבטיחה להיות סוג של חזרה לשגרה. אחרי שתי עונות מלחמתיות, בכל המובנים, הסיסמא שפתחה אותה היתה "מייק ארץ נהדרת אגיין" (אפרופו הנוכחות הטראמפית המוגברת). זו היתה אמורה להיות עונת פוסט מלחמה, אחרי שהחטופים חזרו ורגע לפני בחירות – אבל המציאות הישראלית הוכיחה שהיא קשיחה הרבה יותר מהציפיות שלהם ושלנו.בסופו של דבר, גם זו היתה עונת מלחמה – המלחמה שלנו מול איראן ומבצע "שאגת כארי" שליווה את רוב הפרקים האחרונים. בדיוק כמו הצופים שלה, גם היא מאוד רצתה להמשיך הלאה אבל גילתה שלגורל יש תכניות אחרות.

וכך גם החל הפרק האחרון – עם מערכון ה"חוסן" שהיה ה"קולד אופן" של הפרק. באופן שמאוד הזכיר את מערכון ה"זה כל כך ה-6.10" מתקופת מלחמת עזה, גם כאן היה מעין תרגום של הקלישאות הפוליטיות לתוך עולם המציאות בדרך די משעשעת אבל לא מספיק חדה. נחמד ולא יותר מזה.אחרי הגיחה הקצת מוזרה של שחר חסון בתפקיד ברהנו טגניה (לא קצת מוזר להשיק דמות חדשה בפרק האחרון?), באופן טבעי, הפרק עסק בעיקר במה שהתרחש יום קודם לכן: טקס הדלקת המשואות. לפני שנתיים, בתום עונת המלחמה הראשונה, "ארץ" לא התייחסו לטקס כסוג של אות מחאה. הפעם המחאה הייתה באיך שסיפרו את הסיפור של הטקס, ובמובן הזה די קלעו לרוח הדברים.

מה שבלט הוא בעיקר, כמובן, הטון הכמעט צפון קוריאני של הטקס שפעם היה אפשר לצחוק עליו בלב שלם (כי הוא היה של כולנו), והפך לטקס שכולו סגידה לזוג המלכותי. היא הצליחה לבטא היטב את תחושת הגועל שבלטה מול הטקס במצב הצבירה הנוכחי שלו שברח מעם ישראל, והפך לחצר האחורית של ראש ממשלת ישראל.מה שפחות היה מוצלח הוא דווקא התיאור של חלק מהמשתתפים בטקס – בראשם יהורם גאון. החיקוי של זרחוביץ' את גאון הוא מהטובים שיש ל"ארץ" להציע בארסנל, אבל ההצגה של גאון בתור ביביסט מתלהם (או מתחנף למלוכה) עשתה לו עוול.

עם זאת, זה היה פרק שעבד מצוין ברמה האנרגטית והקומית – מגאון/זרחוביץ' שקשה לסרב לו, החיקוי הפלגמטי של רותם כהן (דרך אורי לייזרוביץ', השחקן השישי הטוב של השנה, במונחי ה-NBA), החיקוי המפיל של נועם חורב וליאור אשכנזי שמפליא בתור אייל זמיר – כולם הצליחו לשחרר משהו מהתחושה המבאסת שהטקס הביא איתה. שלא לדבר על חאבייר מיליי וה"בוניטה בוניטה דה מאס" שלו – רפרנס מרהיב שעשה טוב.

מלבד זאת, שוב ראינו איך "ארץ" מזהה את החוזקה שלה במערכוני החוץ. ראינו את זה גם בספיישלי עצמאות קודמים, עם מערכונים נוסח ההצדעה ל"כוורת" או המחווה לסטטיק ובן אל. הפעם זו היתה מעין עקיצה לעולם הטלוויזיה ואפילו לבית של "ארץ" ב"קשת": "זקיק נעורים", סדרת מתח עם ארומה ביטחוניסטית, צחקה על עולם סדרות השב"כ/מוסד שמציף את הטלוויזיה שלנו מאז המלחמה. טביעת האצבע של ירון שילון בהחלט מורגשת – ונעשתה שם עבודה מעולה, עם הרבה מאוד הומור.

קיבלנו גם את הפינאלה של סדרת מערכוני "פרדס חנה" שגם היא, בדרכה, נתנה את הזווית על המציאות המחופפת שלנו. כל העונה היוצרים של "ארץ" קצת צחקו על הפרדס חנאים וה"קולות מן הלב אל המדבר" שלהם. נדמה לי שהטוויסט המעניין הוא שהסחיזם המקורי הפסיד. אירית, שהיתה הדמות שהכי סימלה את ההתנגדות, היא זו שמוותרת – כי היא מבינה את הריקנות שבתוך המעגל החרדתי שאנחנו חיים בו. ואם חיים פעם אחת, אולי עדיף פשוט לשתות את המים עם האמ.די ולעשות "על העץ".

אבל הבומבה האמיתית של הפרק הגיעה עם הסיום במערכון "להקת פיקוד העורף". גם זה כמובן לא מקרי; יום העצמאות ה-78 עמד בסימן הלהקות הצבאיות, בעיקר סביב מצעד השירים שהציעה "כאן גימל" ומופע המחווה ליאיר רוזנבלום ז"ל. אז זו היתה הדרך להשתמש במטאפורה כדי להגיד משהו עמוק יותר: השירים שפעם נכתבו על החיילים האמיצים בחזית, הם היום עלינו, האנשים הפשוטים, שמשלמים בצורה הכי כואבת את מחיר המלחמה. ואולי גם התיקון, בדרך כזו או אחרת, הוא עלינו.

ואולי זה מה ש"ארץ נהדרת" ניסתה להגיד בפרק האחרון שלנו העונה: המנהיגות הסתאבה לחלוטין, עסוקה בטקסים ובגינוני כבוד של מלוכה, והיא לא תציל אותנו. בטח לא הקואליציה הנוכחית, אבל גם לא האופוזיציה שנעדרה מהפרק האחרון לחלוטין (אפילו לא ברמז). את העתיד החדש יצטרכו להרים רק האנשים שעושים את הארץ הזאת לנהדרת באמת.קריעת המסכות של השחקנים בסוף הפרק גם היא לא הייתה מקרית – ב"ארץ" שום דבר אינו מקרי. זו היתה הדרך להבהיר שהפוליטיקאים הם בסך הכל בובות על חוט במשחק מרוקן. לא רק ב"ארץ" הם מדקלמים רפליקות ריקות אלא גם בחיים. כל מה שנשאר מהם זה האיפור והפימות, שאפשר להשליך אותן בדקה אם רוצים. השאלה היא אם רוצים והאם הארץ הנהדרת הזו, שהיא עדיין ארץ נהדרת, תדע להיוולד מחדש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• קשת

בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

ההיסטוריה שלנו מלאה בשילוב הזה שעל פניו יכול להיראות תמוה: דווקא בתקופות קשות, טראגיות ומעוררות חרדה, הישראלים (היהודים?) רוצים לצחוק. זה קרה עם "ניקוי ראש" אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, עם "זהו זה" במלחמת המפרץ, עם "החרצופים" פוסט רצח רבין והפיגועים הגדולים של שנות התשעים, וכנראה שזו דרך אנושית להתמודד עם פחד וקושי.בסוף כל אלה, נמצאת "ארץ נהדרת" שהפכה לחלק מההוויי של כל מה שעברנו בעשרים השנים האחרונות. ממלחמת לבנון השנייה, דרך המבצעים בעזה ועד טראומת 7.10, כשהיא מגלמת תפקיד כפול: מצד אחד אמירה סאטירית נוקבת, מצד שני בתקופות רבות היא יותר רכה, יותר מחבקת ואמפתית לרגש הישראלי שרק מחפש מנוחה לנפש ומשהו לצחוק איתו.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

זה גם היה הטון העיקרי שבקע מהפרק ששודר אתמול: פחות סכינים, יותר פיל גוד. מערכון הפתיחה, שבדרך כלל מוקדש לאמירות סאטיריות-סרקסטיות, התמקד הפעם בהומור על הוויי המקלטים והטיפוסים שחיים בתוכו. לא פחות (ואולי יותר) משהפרק התמקד בנתניהו ובכתמים שלו, הוא היה כזה שרפרר למציאות של הישראלים, לטרנדים (משיר הכטב"ם, דרך הבריסטה ועד "כשהגלים מתחזקים"), ולדמויות המשונות שצמחו סביב המלחמה (לירן משקף לבן).

במובן הזה, היא הזכירה הרבה יותר את "זהו זה" במפרץ – משהו שנגע בדופק הישראלי בתקופה הזאת, והוא בעיקר עייף וזקוק למנוחה, הרבה יותר מאשר ביקורת. זה לא אומר שהביקורת לא היתה קיימת; היה שם את החיבור המחודש של נתניהו ואוריך (עם משחק מילים קצת צולע) וההפיכה המשטרית שחזרה לראש האג'נדה וחוסר התפקוד של ישראל כץ, אבל זה לא היה הפוקוס. זו היתה תכנית ברוח הרבה יותר קלילה, שייצגה את הנפש המטורטרת של הצופים בנקודת הזמן הזו.

החלטה מערכתית מעניינת של "ארץ", אולי כסוג של מהדורת חדשות אלטרנטיבית, הייתה בנוגע למצב בצפון. רשתות החדשות, כולל ערוץ 12, ספגו לא מעט ביקורת על תת ייצוג לטילים הבלתי פוסקים שנפלו שם בשבועות האחרונים. נשים בצד את הטענה שלפיה מה שהאנשים בממ"די הצפון צריכים זה עוד חדשות (טענה שאני כופר בה), במובן מסוים היה צדק בכך שהתקשורת בהכללה הרבה יותר קרובה אצל עצמה, ומעדיפה לעסוק ברסיס שנופל מתחת לפנס (לפעמים, מילולית מתחת לפנס בבן יהודה פינת נורדאו).

"ארץ" בחרה לתת לעניין הזה מקום מרכזי יחסית. הפרק התחיל מדיאלוג עם שני נציגים מהצפון שהתעמתו עם נתניהו, והביאו (גם אם דרך דמויות) את הזעקה שלהם. זאת הייתה פעם נוספת שבה דווקא "ארץ", התכנית הסאטירית, עקפה את מהדורות החדשות המנותקות בייצוג של המציאות הישראלית כהווייתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה, אפילו לא בפרק הזה.

ברמת ההומור, שני חיקויים (לדעתי) בלטו לטובה. הראשון הוא של דובר צה"ל אפי דפרין (יניב ביטון המשובח עשה את העבודה הזאת). ייתכן וזה דל"פ, אבל בעיניי העבודה של ביטון על החיקוי הספציפי הז טובה אפילו מאשר החיקוי של דניאל הגרי מתחילת ימי המלחמה. הוא שם אצבע רגישה על האוקוורדיות של דפרין, על הקלישאתיות, ובאופן כריזמטי הבליט את חוסר הכריזמה המובהק של הדובר שמופיע לנו על המסך כל יום.

רגע נוסף של אושר (שלא לומר אושר צרוף) הגיע עם שובה המבורך של גילה אלמגור – אין מילים לתאר כמה הדמות הזאת באה טוב, אולי גם בהשפעת המצב. זרחוביץ', באחת הדמויות היותר טובות וקלאסיות שלו, נגע בפער התרבותי שבינה לבין גיבורי ההווה (מר חולצה אפורה ואדון משקף לבן), וזה היה רגע של כיף מזוקק עם דמות שבהחלט התגעגענו אליה.

אבל, כאמור, זה היה פרק רך ואמפתי וזה בלט במיוחד בקטע הסיום של התכנית. בגלים הקודמים של המלחמה, דובר רבות על התפקיד החדש והמעניין שלקחה הדמות של נהג המונית אשר (בגילומו המבריק של יובל סמו). מה שהתחיל כמעין התפתחות אבולוציונית לדמות "הישראלי היפה" שלו, סוג של בוראט ישראלי שמשתמש בעוברים ובשבים כחומר לקומדיה, הפך להיות תיעוד נפלא של המציאות הישראלית המתוסבכת:מהפעם שבה ליווה את הצפון המפונה בתחילת מבצע "חרבות ברזל", מהראיונות עם משפחות החטופים ועם החטופים שחזרו מהשבי, והפעם – באמצעות סטייטמנט סביב מה שהוגדר "ילדי דור הממ"דים", הילדים שניסו לגדול בשקט ונולדו לעולם שהרעיף עליהם טראומות ממגפת הקורונה, דרך 7.10 ועד שתי מלחמות בליסטיות עם איראן.

כמו תמיד אצל אשר, היה כאן שילוב של ההומור הבאמת מעולה של סמו עם היכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל נוסעיו, ודרך ההומור לגעת באמיתות כואבות. המונולוג של הילדה שחוותה טיל שנפל על ביתה היה כואב, גם אם נמצא הצד המצחיק בו. בתוך העטיפה הקומית, קיבלנו דברים שאנחנו לא ממש רואים על המסך – גם במהדורות הלכאורה רציניות יותר.

וזה המקום ש"ארץ נהדרת" תופסת נכון לעכשיו: ביטוי לעם שעבר התשה מוחלטת במלחמה הזאת שנמשכת כבר שנתיים וחצי – לא רק ב"בועה התל אביבית", אלא בכלל במדינת ישראל, היכן שמיליוני אנשים לא רק חווים טראומה מטורפת מטילים שמתעופפים להם מעל הראש, אלא גם יורדים ועולים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים בלופ שנראה כי לא ייגמר. במובן הזה, המשפט של קיציס בסיום על זה ש"עדיין, יש לנו ארץ נהדרת" אמר את הכל. ובערב הזה, התכנית הצליחה – אולי קצת כמו בתכנית ההיא אחרי 7.10 – להיות רגע קטן של חיוך אמפתי בתוך תקופה מחורבנת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית
• מלחמת איראן

רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן