בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית

ההיסטוריה שלנו מלאה בשילוב הזה שעל פניו יכול להיראות תמוה: דווקא בתקופות קשות, טראגיות ומעוררות חרדה, הישראלים (היהודים?) רוצים לצחוק. זה קרה עם "ניקוי ראש" אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור, עם "זהו זה" במלחמת המפרץ, עם "החרצופים" פוסט רצח רבין והפיגועים הגדולים של שנות התשעים, וכנראה שזו דרך אנושית להתמודד עם פחד וקושי.בסוף כל אלה, נמצאת "ארץ נהדרת" שהפכה לחלק מההוויי של כל מה שעברנו בעשרים השנים האחרונות. ממלחמת לבנון השנייה, דרך המבצעים בעזה ועד טראומת 7.10, כשהיא מגלמת תפקיד כפול: מצד אחד אמירה סאטירית נוקבת, מצד שני בתקופות רבות היא יותר רכה, יותר מחבקת ואמפתית לרגש הישראלי שרק מחפש מנוחה לנפש ומשהו לצחוק איתו.

>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה
>> פיו פיו: 10 מערכונים שמראים שאנחנו יודעים לצחוק על מלחמה

זה גם היה הטון העיקרי שבקע מהפרק ששודר אתמול: פחות סכינים, יותר פיל גוד. מערכון הפתיחה, שבדרך כלל מוקדש לאמירות סאטיריות-סרקסטיות, התמקד הפעם בהומור על הוויי המקלטים והטיפוסים שחיים בתוכו. לא פחות (ואולי יותר) משהפרק התמקד בנתניהו ובכתמים שלו, הוא היה כזה שרפרר למציאות של הישראלים, לטרנדים (משיר הכטב"ם, דרך הבריסטה ועד "כשהגלים מתחזקים"), ולדמויות המשונות שצמחו סביב המלחמה (לירן משקף לבן).

במובן הזה, היא הזכירה הרבה יותר את "זהו זה" במפרץ – משהו שנגע בדופק הישראלי בתקופה הזאת, והוא בעיקר עייף וזקוק למנוחה, הרבה יותר מאשר ביקורת. זה לא אומר שהביקורת לא היתה קיימת; היה שם את החיבור המחודש של נתניהו ואוריך (עם משחק מילים קצת צולע) וההפיכה המשטרית שחזרה לראש האג'נדה וחוסר התפקוד של ישראל כץ, אבל זה לא היה הפוקוס. זו היתה תכנית ברוח הרבה יותר קלילה, שייצגה את הנפש המטורטרת של הצופים בנקודת הזמן הזו.

החלטה מערכתית מעניינת של "ארץ", אולי כסוג של מהדורת חדשות אלטרנטיבית, הייתה בנוגע למצב בצפון. רשתות החדשות, כולל ערוץ 12, ספגו לא מעט ביקורת על תת ייצוג לטילים הבלתי פוסקים שנפלו שם בשבועות האחרונים. נשים בצד את הטענה שלפיה מה שהאנשים בממ"די הצפון צריכים זה עוד חדשות (טענה שאני כופר בה), במובן מסוים היה צדק בכך שהתקשורת בהכללה הרבה יותר קרובה אצל עצמה, ומעדיפה לעסוק ברסיס שנופל מתחת לפנס (לפעמים, מילולית מתחת לפנס בבן יהודה פינת נורדאו).

"ארץ" בחרה לתת לעניין הזה מקום מרכזי יחסית. הפרק התחיל מדיאלוג עם שני נציגים מהצפון שהתעמתו עם נתניהו, והביאו (גם אם דרך דמויות) את הזעקה שלהם. זאת הייתה פעם נוספת שבה דווקא "ארץ", התכנית הסאטירית, עקפה את מהדורות החדשות המנותקות בייצוג של המציאות הישראלית כהווייתה. זו לא תהיה הפעם האחרונה, אפילו לא בפרק הזה.

ברמת ההומור, שני חיקויים (לדעתי) בלטו לטובה. הראשון הוא של דובר צה"ל אפי דפרין (יניב ביטון המשובח עשה את העבודה הזאת). ייתכן וזה דל"פ, אבל בעיניי העבודה של ביטון על החיקוי הספציפי הז טובה אפילו מאשר החיקוי של דניאל הגרי מתחילת ימי המלחמה. הוא שם אצבע רגישה על האוקוורדיות של דפרין, על הקלישאתיות, ובאופן כריזמטי הבליט את חוסר הכריזמה המובהק של הדובר שמופיע לנו על המסך כל יום.

רגע נוסף של אושר (שלא לומר אושר צרוף) הגיע עם שובה המבורך של גילה אלמגור – אין מילים לתאר כמה הדמות הזאת באה טוב, אולי גם בהשפעת המצב. זרחוביץ', באחת הדמויות היותר טובות וקלאסיות שלו, נגע בפער התרבותי שבינה לבין גיבורי ההווה (מר חולצה אפורה ואדון משקף לבן), וזה היה רגע של כיף מזוקק עם דמות שבהחלט התגעגענו אליה.

אבל, כאמור, זה היה פרק רך ואמפתי וזה בלט במיוחד בקטע הסיום של התכנית. בגלים הקודמים של המלחמה, דובר רבות על התפקיד החדש והמעניין שלקחה הדמות של נהג המונית אשר (בגילומו המבריק של יובל סמו). מה שהתחיל כמעין התפתחות אבולוציונית לדמות "הישראלי היפה" שלו, סוג של בוראט ישראלי שמשתמש בעוברים ובשבים כחומר לקומדיה, הפך להיות תיעוד נפלא של המציאות הישראלית המתוסבכת:מהפעם שבה ליווה את הצפון המפונה בתחילת מבצע "חרבות ברזל", מהראיונות עם משפחות החטופים ועם החטופים שחזרו מהשבי, והפעם – באמצעות סטייטמנט סביב מה שהוגדר "ילדי דור הממ"דים", הילדים שניסו לגדול בשקט ונולדו לעולם שהרעיף עליהם טראומות ממגפת הקורונה, דרך 7.10 ועד שתי מלחמות בליסטיות עם איראן.

כמו תמיד אצל אשר, היה כאן שילוב של ההומור הבאמת מעולה של סמו עם היכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל נוסעיו, ודרך ההומור לגעת באמיתות כואבות. המונולוג של הילדה שחוותה טיל שנפל על ביתה היה כואב, גם אם נמצא הצד המצחיק בו. בתוך העטיפה הקומית, קיבלנו דברים שאנחנו לא ממש רואים על המסך – גם במהדורות הלכאורה רציניות יותר.

וזה המקום ש"ארץ נהדרת" תופסת נכון לעכשיו: ביטוי לעם שעבר התשה מוחלטת במלחמה הזאת שנמשכת כבר שנתיים וחצי – לא רק ב"בועה התל אביבית", אלא בכלל במדינת ישראל, היכן שמיליוני אנשים לא רק חווים טראומה מטורפת מטילים שמתעופפים להם מעל הראש, אלא גם יורדים ועולים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים בלופ שנראה כי לא ייגמר. במובן הזה, המשפט של קיציס בסיום על זה ש"עדיין, יש לנו ארץ נהדרת" אמר את הכל. ובערב הזה, התכנית הצליחה – אולי קצת כמו בתכנית ההיא אחרי 7.10 – להיות רגע קטן של חיוך אמפתי בתוך תקופה מחורבנת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית
• מלחמת איראן

בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה פוליטית
• מלחמת איראן