יותר משבוע עבר מאז הבחירות, והמבוכה – בואו נודה – עדיין כאן. אם במערכות בחירות רגילות היינו בשלב הזה כבר יודעים פחות או יותר מי ניצח, כאן, כמו שאמר קיציס במשפט הראשון, הערפל התפזר – וגילינו שמתחתיו יש עוד ערפל. באווירה הזאת שודר הפרק הראשון של אחרי הבחירות של "ארץ נהדרת". זו הייתה תוכנית לא אחידה ברמת האנרגיות שלה, אבל היא התחילה באחד הרגעים היפים בתולדותיה של "ארץ".
>> אתם האלטרנטיבה של נתניהו? אז אולי תפסיקו לחקות אותו

זה היה מערכון הפתיחה, שפירק את הקלישאה שנאמרה הכי הרבה בשבוע האחרון – "אי אפשר ממשלה עם הערבים". במערכון מופיעים ישראלים מן השורה שמדקלמים את האמירה השחוקה הזאת, ותוך כדי נעזרים בערבים אמיתיים – לא שחקנים (כולל שמותיהם שמופיעים על המסך) – בכל תחומי החיים. מהמוסך, דרך הגננת בגן ועד הרופא שמטפל בך כשאתה חולה.

"ארץ נהדרת" ידועה לאורך השנים כתוכנית די צינית. אבל בעיניי, הרגעים שבהם היא נכנסת ללב הם אלה שבהם היא מרשה לעצמה להיות קצת יותר סנטימנטלית. וזה היה מערכון שיש בו לב. לא רק את הדוקרנות הסאטירית (שתגיע בתוך הפרק עצמו, אל תדאגו), אלא גם הצגת מצב בצורה לא מטיפה. זה לא מערכון שתקף את הישראלים או הרצה להם למה הם טועים, גם לא קרא להם "גזענים". הוא פשוט הציב בפניהם מראה: איך זה שאנחנו כחברה מסוגלים לחיות עם ערבים ביום יום, להיעזר בהם ואפילו להוקיר להם תודה – אבל לא מוכנים לשתף איתם פעולה פוליטית?

ועוד נקודה שהוכחה היטב היא כמה מערכוני החוץ הולכים ונבנים ככוח האמיתי של התוכנית. עם הפאנל והחיקויים של הפוליטיקאים, שרצים בסרט נע, יעטפו דגים מחר בבוקר. את רוב הפאנצ'ים שלהם ישכחו (מי זוכר שעד לפני שבוע יוסף חדאד היה להיט של העונה הזו?), אבל מה שיחיה לעד ברשתות הם מערכונים כמו מערכון הערבים. בדיוק כמו השיר של אודי כגן מול תלמידי התיכון, או "כמה טוב שבאתי הביתה", או מערכון מלחמת האזרחים של שאולי. כשאנשים רואים ישראלים כמוהם מדברים, ולא פוליטיקאים שסר חינם, משהו בזה חודר הרבה יותר עמוק אל הלב.

אחרי הפתיח והמערכון המצוין, התמה המרכזית של הפרק נגעה – כמובן – במצעד הממליצים אצל נשיא המדינה. כל החשודים המיידיים הופיעו כאן – נתניהו ואיזנקוט, ליברמן (בחיקוי ההולך ומשתבח של שרון טייכר) וחיקוי חדש של יעקב אשר (בגילומו של אוראל צברי). מעל כל הסיסמאות, הרגע החזק ביותר היה זה שבו גם נתניהו וגם איזנקוט מנסים להרכיב פאזל פוליטי – ואף חתיכה לא מתחברת.

ואלה הרגעים שבהם "ארץ" יודעת לקרוא את המפה יותר טוב ממי שזה התפקיד שלהם במציאות. היא הדגימה, בעזרת מטאפורה די פשוטה, איך הסיסמאות ודיבורי הרהב של שני הגושים מתקשים לעמוד מול הדבר הקשיח והבלתי מתפשר שהוא תוצאות הבחירות המבולבלות שסידרו אזרחי ישראל. גם נתניהו וגם איזנקוט, כל אחד בדרכו, מנסים בכוח לרבע את המעגל, ושניהם לא מצליחים.

ובהמשך הגיע עוד רגע שיא בפרק, והוא חוזר לתמה שעוברת כחוט השני לאורך הפרקים, בעיקר באזור חודש נובמבר: רצח רבין. מולי שגב, העורך הראשי של התוכנית, דיבר בראיון לבן שני בפודקאסט "חומרי גלם" ותיאר את הרצח בכיכר ב-4.11 כחוויה מכוננת עבורו. ובהחלט מרגישים את זה בעונות השונות של "ארץ", שהרבתה לעסוק ברצח ובמשמעויות שלו. פעם דרך מיוזיקל כמו "מי שירה", פעם דרך מערכון שבו יגאל עמיר מקים מפלגה ורץ לכנסת, פעם דרך מערכון שדמיין את רצח אריאל שרון סביב ההתנתקות – והפעם דרך העיסוק באווירת האלימות המטורפת שמתחוללת סביבנו.

וזה קרה, גם הפעם, דרך דימוי מעולם הריאליטי. במערכון, ערוץ 14 משיק שעשועון חדש שבו דמויותיהם של ינון מגל, יותם זמרי וגאולה עמיר מחפשות את "היורה הבא של ישראל". וכאן אפילו לא היה צריך להמציא יותר מדי – במערכון נעשה שימוש בקטעים אמיתיים מהמציאות, משוטר שתקף מפגין ועד הנאלח שקרא לשלוח יהודים מחדש לאושוויץ ולבירקנאו. בניגוד למערכון הפתיחה, שהיה הרבה יותר סנטימנטלי, כאן הסכינים נשלפות – ובצדק גמור, כלפי ערוץ 14 והטאלנטים שלו, שלא מהססים לשחק באש. זו הייתה בעיטה חזקה בבטן, בעיקר למי שחווה את רצח רבין מקרוב.

חוץ מזה, הפאנל הפוליטי לא הביא הברקות גדולות מדי, בעיקר כי כמעט לא היו בו חידושים. ברמה הקומית רק דמות אחת – בעיניי – עבדה ממש. וזה דווקא אחמד טיבי (אולי שוב, כרמז לתפקיד שהפוליטיקה הערבית תמלא בחיינו), תחת ידיו האמונות של ערן זרחוביץ', בתור ערבי שיודע לספר בדיחות – עם ניחוחות קלים של דני סביצ'ה מתוכנית הרדיו (זצ"ל) של זרחוביץ' וטייכר.

בסך הכל, זה היה פרק די רזה של "ארץ". מערכון רץ לעונה הזו עדיין אין (אולי מחכים שהערפל הפוליטי יתפזר, בדרך כזו או אחרת), והפואנטה של הפרק שוב הייתה משאלי הרחוב, שמסתמנים כלהיט עונתי. לא היו פה יותר מדי שיאים, והפרק הזה לא ממש ייזכר כמשמעותי – למעט שני רגעי השיא שלו, שני המערכונים שייצאו ממנו וימחישו את הדואליות של "ארץ נהדרת".

ל"ארץ" יש שני סוגים של רגשות כתוכנית. מצד אחד, היכולת לגעת בלב, דרך השחקנים האהובים שלה ודרך ההבנה שלהם את החברה הישראלית. ומצד שני, הסאטירה – היכולת להגיד אמת לא קלה, בדיוק באותו הכישרון. נדמה לי ששני המערכונים הקוטביים הללו – מצד אחד מערכון "הערבים" בתחילת הפרק, ומצד שני "היורה הבא של ישראל" – המחישו כמה ל"ארץ" עדיין יש את היכולת לעשות את שניהם, ולהישאר בחיים. איכשהו, אני אקח איתי יותר את הסנטימנטליות של המערכון הראשון, שהוא בעיניי הוכחה לאיך אפשר להביע מסר ולחדור אפילו את תיבות התהודה.

• ביקורת טלוויזיה
• ארץ נהדרת