ליום העצמאות יש כמה מנהגים: יש את פרסי ישראל וחידון התנ"ך, המשואות (מיד נגיע אליהן) וגם – פרק סיום העונה של "ארץ נהדרת". העונה שתמיד מתחילה אי שם בנובמבר, נגמרת בימים האלה שבין סוף אפריל לתחילת מאי, ואתמול (רביעי) שודר הפרק האחרון של העונה ה-23.העובדה שהפרק האחרון של "ארץ" נקבע ליום העצמאות, מסורתית, בפירוש אינה מקרית. זה מתכתב כמובן עם הטון הפטריוטי של התכנית, אבל זו גם הזדמנות לתת מעין תשובה ישראלית ל"נאום מצב האומה" האמריקאית. דרך הפינאלה אפשר להבין משהו על התודעה הישראלית הקולקטיבית של תחילת האביב 2026.

>> "רק בישראל" איבדה את כל מה שהפך אותה לכל כך אהובה במקור
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה

והעונה הזו של "ארץ" הרי הבטיחה להיות סוג של חזרה לשגרה. אחרי שתי עונות מלחמתיות, בכל המובנים, הסיסמא שפתחה אותה היתה "מייק ארץ נהדרת אגיין" (אפרופו הנוכחות הטראמפית המוגברת). זו היתה אמורה להיות עונת פוסט מלחמה, אחרי שהחטופים חזרו ורגע לפני בחירות – אבל המציאות הישראלית הוכיחה שהיא קשיחה הרבה יותר מהציפיות שלהם ושלנו.בסופו של דבר, גם זו היתה עונת מלחמה – המלחמה שלנו מול איראן ומבצע "שאגת כארי" שליווה את רוב הפרקים האחרונים. בדיוק כמו הצופים שלה, גם היא מאוד רצתה להמשיך הלאה אבל גילתה שלגורל יש תכניות אחרות.

וכך גם החל הפרק האחרון – עם מערכון ה"חוסן" שהיה ה"קולד אופן" של הפרק. באופן שמאוד הזכיר את מערכון ה"זה כל כך ה-6.10" מתקופת מלחמת עזה, גם כאן היה מעין תרגום של הקלישאות הפוליטיות לתוך עולם המציאות בדרך די משעשעת אבל לא מספיק חדה. נחמד ולא יותר מזה.אחרי הגיחה הקצת מוזרה של שחר חסון בתפקיד ברהנו טגניה (לא קצת מוזר להשיק דמות חדשה בפרק האחרון?), באופן טבעי, הפרק עסק בעיקר במה שהתרחש יום קודם לכן: טקס הדלקת המשואות. לפני שנתיים, בתום עונת המלחמה הראשונה, "ארץ" לא התייחסו לטקס כסוג של אות מחאה. הפעם המחאה הייתה באיך שסיפרו את הסיפור של הטקס, ובמובן הזה די קלעו לרוח הדברים.

מה שבלט הוא בעיקר, כמובן, הטון הכמעט צפון קוריאני של הטקס שפעם היה אפשר לצחוק עליו בלב שלם (כי הוא היה של כולנו), והפך לטקס שכולו סגידה לזוג המלכותי. היא הצליחה לבטא היטב את תחושת הגועל שבלטה מול הטקס במצב הצבירה הנוכחי שלו שברח מעם ישראל, והפך לחצר האחורית של ראש ממשלת ישראל.מה שפחות היה מוצלח הוא דווקא התיאור של חלק מהמשתתפים בטקס – בראשם יהורם גאון. החיקוי של זרחוביץ' את גאון הוא מהטובים שיש ל"ארץ" להציע בארסנל, אבל ההצגה של גאון בתור ביביסט מתלהם (או מתחנף למלוכה) עשתה לו עוול.

עם זאת, זה היה פרק שעבד מצוין ברמה האנרגטית והקומית – מגאון/זרחוביץ' שקשה לסרב לו, החיקוי הפלגמטי של רותם כהן (דרך אורי לייזרוביץ', השחקן השישי הטוב של השנה, במונחי ה-NBA), החיקוי המפיל של נועם חורב וליאור אשכנזי שמפליא בתור אייל זמיר – כולם הצליחו לשחרר משהו מהתחושה המבאסת שהטקס הביא איתה. שלא לדבר על חאבייר מיליי וה"בוניטה בוניטה דה מאס" שלו – רפרנס מרהיב שעשה טוב.

מלבד זאת, שוב ראינו איך "ארץ" מזהה את החוזקה שלה במערכוני החוץ. ראינו את זה גם בספיישלי עצמאות קודמים, עם מערכונים נוסח ההצדעה ל"כוורת" או המחווה לסטטיק ובן אל. הפעם זו היתה מעין עקיצה לעולם הטלוויזיה ואפילו לבית של "ארץ" ב"קשת": "זקיק נעורים", סדרת מתח עם ארומה ביטחוניסטית, צחקה על עולם סדרות השב"כ/מוסד שמציף את הטלוויזיה שלנו מאז המלחמה. טביעת האצבע של ירון שילון בהחלט מורגשת – ונעשתה שם עבודה מעולה, עם הרבה מאוד הומור.

קיבלנו גם את הפינאלה של סדרת מערכוני "פרדס חנה" שגם היא, בדרכה, נתנה את הזווית על המציאות המחופפת שלנו. כל העונה היוצרים של "ארץ" קצת צחקו על הפרדס חנאים וה"קולות מן הלב אל המדבר" שלהם. נדמה לי שהטוויסט המעניין הוא שהסחיזם המקורי הפסיד. אירית, שהיתה הדמות שהכי סימלה את ההתנגדות, היא זו שמוותרת – כי היא מבינה את הריקנות שבתוך המעגל החרדתי שאנחנו חיים בו. ואם חיים פעם אחת, אולי עדיף פשוט לשתות את המים עם האמ.די ולעשות "על העץ".

אבל הבומבה האמיתית של הפרק הגיעה עם הסיום במערכון "להקת פיקוד העורף". גם זה כמובן לא מקרי; יום העצמאות ה-78 עמד בסימן הלהקות הצבאיות, בעיקר סביב מצעד השירים שהציעה "כאן גימל" ומופע המחווה ליאיר רוזנבלום ז"ל. אז זו היתה הדרך להשתמש במטאפורה כדי להגיד משהו עמוק יותר: השירים שפעם נכתבו על החיילים האמיצים בחזית, הם היום עלינו, האנשים הפשוטים, שמשלמים בצורה הכי כואבת את מחיר המלחמה. ואולי גם התיקון, בדרך כזו או אחרת, הוא עלינו.

ואולי זה מה ש"ארץ נהדרת" ניסתה להגיד בפרק האחרון שלנו העונה: המנהיגות הסתאבה לחלוטין, עסוקה בטקסים ובגינוני כבוד של מלוכה, והיא לא תציל אותנו. בטח לא הקואליציה הנוכחית, אבל גם לא האופוזיציה שנעדרה מהפרק האחרון לחלוטין (אפילו לא ברמז). את העתיד החדש יצטרכו להרים רק האנשים שעושים את הארץ הזאת לנהדרת באמת.קריעת המסכות של השחקנים בסוף הפרק גם היא לא הייתה מקרית – ב"ארץ" שום דבר אינו מקרי. זו היתה הדרך להבהיר שהפוליטיקאים הם בסך הכל בובות על חוט במשחק מרוקן. לא רק ב"ארץ" הם מדקלמים רפליקות ריקות אלא גם בחיים. כל מה שנשאר מהם זה האיפור והפימות, שאפשר להשליך אותן בדקה אם רוצים. השאלה היא אם רוצים והאם הארץ הנהדרת הזו, שהיא עדיין ארץ נהדרת, תדע להיוולד מחדש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• קשת