כמעט חודש וחצי עברו מאז הרגע שבו (שוב) התעוררנו נגד רצוננו בשבת בבוקר לתוך שדה קרב. המלחמה המתמשכת של ישראל מול איראן, חיזבאללה ושעות השינה שלכם גבתה לא מעט מחירים – בראשם, כמובן, חיי אדם שנלקחו, אבל גם מחיר נפשי לא מבוטל. זו בהחלט תקופה מדכדכת ומתישה, שממשיכה את מצב החירום התמידי שעוטף אותנו כבר כמעט שלוש שנים, וכשפסח מעבר לפינה הגיע הזמן לתת בהם סימנים: קבלו את עשר המכות של מלחמת "שאגת הארי", שם מוקרץ ביותר למה שהוא פשוט המשך של מלחמת שבעה באוקטובר. אפילו לא סיקוול. סתם עוד פרק. מכה.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים.
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

טלגרם

זהו כמובן לא ראנט נגד האפליקציה עצמה – היא בסך הכל פתרון טוב למדי כדי לדעת מי מהאנשים ששמורים לך בטלפון מחפש להתארגן על וויד. הבעיה האמיתית היא קבוצות העדכונים בטלגרם, או כמו שקוונטין טרנטינו אהוב ליבנו היה קורא להם – "ממזרים חסרי צנזורה". המערב הפרוע שבו כל פיסת מידע, נכונה או לא נכונה, מאומתת ומחורטטת, עפה לאוויר וצפה לעולם, כולל סרטוני הארדקור של נפילות שמציפים לך את הטריגר ופייק ניוז ברמת ערוץ 14 שעת חובבים. בשם עם ישראל כולו: לכו שחקו פורטנייט ושחררו אותנו.

התראה

נתחיל במובן מאליו – כולם צריכים למלא אחרי הוראות פיקוד העורף, בעיקר כדי לא לצאת ממש מטומטם ולמות. וההתראה שפיקוד העורף נותן לפי האזעקה היא דבר חשוב, פלא של האנשים היצירתיים והחכמים שהמדינה הזאת הוציאה. ואחרי שאמרנו את כל זה – יא אללה כמה שסאונד ההתראה הזאת הוא אחד הדברים המזעזעים ביותר שנולדו עלי אדמות. שילוב של כל הפחדים כולם, שמצמית אותך ודורך את כל הגוף. וזה עוד לפני שמגיעות אזעקה (סאונד בלתי נסבל כשלעצמו) והפיצוץ. נראה לי שאפשר להודיע לנו שיש טיל בדרך גם בדרך קצת פחות מבהילה. צביקי, שחרר אותנו.

גזלייט

בניגוד לתדמית שמנסים להפיץ כדי לגלגל ממנהיגי המדינה אחריות, אזרחי ישראל יודעים לשלם מחירים על המחייה פה. כותב שורות אלו הספיק לעבור מלחמות, פיגועים, אינתיפאדה מדממת, ה-7.10 ואפילו את השיר "זה הזמן" של אדי באטלר – כל טראומה אפשרית. אבל נדמה שאף פעם לא התקיים, תוך כדי התקופה המטורללת הזאת, כזה גזלוט מתמשך: קבלו את שורת המקהלה שנוהים נגד "הבכיינים", "המחלישים", "הפריווילגים" – אלה שמסרבים להפנים, כמו הג'ון רמבואים דה לה שמעטה שהם, שזו "מלחמת אין ברירה" וש"אנחנו משנים את המזרח התיכון". אה, ושזו "תקופה של נס" כמובן. איך אתם מעזים לצפות לחיים נורמלים? ששששש. לא לדבר, ובטח לא להפגין. אנחנו עושים היסטוריה. באמאשלכם, לכו לאונן על "פול מטאל ג'אקט" ושחררו אותנו.

אולפנים

כתבתי כאן לא פעם על פשיטת הרגל של הגלים הפתוחים בטלוויזיה שלנו, אבל נדמה שהמלחמה הזאת הביאה את המכה לשיא. המשדרים הבלתי נגמרים לאורך כל היום (גם בשעות שבהן לא קורה שום דבר מיוחד) הפכו ללחם והחמאה של טלוויזיית הברודקאסט הלכאורה מסחרית – והובילו לעשרות שעות מיותרות של ברברת איומה, שבהן שדרים מיוזעים, כתבי שטח מבוהלים, פרשנים ולשעברים מנסים בכל הכוח למלא זמן אוויר ושעות שידור. כמה טוב שמתישהו במהלך המלחמה, די מוקדם יש להודות, הבינו בכל הרשתות הגדולות שעדיף לתת לאנשים פריים טיים במקום להמשיך ולזיין את המוח. שדרו "כוכבים בריבוע", לפחות שם בסוף אומרים לנו אם זה בולשיט או לא.

רעמים

מי אמר שאין מלחמות בחורף? בטוויסט מוזר אך מתאים של הקוסמוס, קיבלנו לפתע סופה חורפית באמצע מרץ (רגע לפני החום המדברי מאפריל ועד הנצח). וככה, לצד הפחד מההתראה (ע"ע) והאזעקות והבומים, מגיעים גם הרעמים ומקפיצים לנו את הלב בניסיון להבין אם מדובר בנפילה ללא התרעה או סתם בשמיים מתבקעים לשניים. דווקא בתור חבר ותיק במחנה החורף (או יותר נכון, אחד שמעדיף אותו על הקיץ הישראלי המזעזע), נותר רק לשאול: מה בער לך, רעם, להצטרף דווקא עכשיו? אין לנו מספיק להתמודד איתו?

ההוא שיודע

"אין, אין, מחר לפנות בוקר טראמפ תוקף את הכורים הגרעיניים. אל תעשה תכניות ותכין את הממ"ד, למה יהיה לך לילה ארוך. זה יירוט. נו, ברור שזה יירוט. הם לא שולחים טילים בצהריים כי יש אור. הם לא שולחים טילים בלילה כי הם ישנים. בגלל שחיסלנו להם את מפקד הפיתייה של משמרות המהפכה, תהיה עלייה בשיגורים. פגענו להם במשגרים כל הזמן, אז הם לא הולכים לירות עכשיו. שמעתי, בטח שמעתי. יש לי חבר שהוא בן דודה של גיס של אחד שמכיר מהגן את הפקידה בלשכה של הרמטכ"ל. מה, קרה ההפך? אין, טראמפ הזה, אי אפשר לדעת מה יהיה איתו. כזה בלתי צפוי". רוצה לשמוע מה באמת בלתי צפוי? שתסתום את הפה שלך.

הבוטים

המחלה הגדולה של כל מי שחווה את הרשתות החברתיות בתקופה הזאת. כל ניסיון לנהל איזשהו דיאלוג בריא עם אנשים אמיתיים נתקל בגורם המפריע ביותר – ערימות של יוזרים מפוברקים, בדרך כלל מגורמים עוינים, שמפיצים דעות קיצוניות להחריד כדי להרגיז ולעורר כאוס. סימנים מעוררי חשד: יוזר שנפתח לפני חודש ולא צייץ אף פעם (רק מגיב), תמונת פרופיל של פרחים/דגל ישראל/שחקנית פורנו בביקיני, והעובדה שהם כותבים לך משפטים כמו "ההתנגדות תכה ביצירי כפיך עד זוב דם !!". והתשואות לאילון מאסק, שמבחינתו הזבל הזה הוא "חופש ביטוי". מייק טוויטר טוויטר אגיין.

AI

המכה הכי גדולה של הדור הזה. לא ניכנס להשפעות הגלובליות של התפתחות הבינה המלאכותית (למרות שאני נאה כמוהו, אני לא ממש דרור גלוברמן), רק לזיהום המוחלט של ההווייה שלנו: מתמונות מפוברקות לחלוטין (ומופרכות לגמרי) שהאויב מפיץ, ועד לכל הסרטונים העאלק-מגניבים שבהם משתמשים שרים בממשלה (!) כדי "להראות לאויב מי אנחנו". כן, השר ישראל כץ, אני בטוח שמשמרות המהפכה נורא נבהלים מהתמונה שלך רוכב על נמר עם דגל ישראל ביד. אוטוטו הם זורקים את האורניום ובורחים אל ההרים. תמצאו ריגוש אחר ושחררו אותנו.

נדודי שינה

כנראה הקורבן הנפשי הגדול ביותר של המלחמה הזאת, אולי לצד האכילה הרגשית. האזעקות שהגיעו לאורך כל שעות היממה (גם בשעות החשוכות של הלילה) לא רק יצרו בהלה או פחד, אלא בעיקר דפקו לכולנו את השעון הביולוגי. וזה לא ששעות הפוכות זה משהו שזר לי, אבל המלחמה חידדה את זה עוד יותר – שכן, אין אדם שניסה להירדם מתישהו ולא קיבל את ההתראה (ע"ע) ישר לתוך הפרצוף. אז אנחנו דופקים שנ"צים באמצע היום, וכמאמר השיר המעולה של נונו, שוב קמים בלילה. כשאני יוצא מזה, אני לוקח חופש רק כדי לכייל את עצמי מחדש. עד הלילה הלבן הבא.

חוסר האמון

התשובה של המלחמה למכת הבכורות. המכה הגדולה מכולן. כי כאמור, החברה הישראלית והאזרחים שחיים בארץ הזאת ידעו לספוג תקופות קשות. אנחנו העם שעבר 12 יום של טילים בליסטיים ב"עם כלביא", ואז יצא בהמוניו לחופים של תל אביב דקה אחרי שהמלחמה נגמרה, וחלקנו עוד לפני. אז מה נשתנה האירוע הזה? אולי התחושה שאנחנו פשוט לא מאמינים לאף אחד.

לא מאמינים לכם שכבר סיפרתם לנו על "ניצחון לדורות" בתום המבצע ההוא ביוני, ואז התחלתם שוב את אותה מלחמה בדיוק.
לא מאמינים לכם שסיפרתם לנו שקרעתם את חיזבאללה, והוא עדיין יורה על כל תושבי הצפון.
לא מאמינים לכם כי כבר אמרתם לנו שהמטרה היא הפלת המשטר, ואז הסברתם לנו שהפלת המשטר לא תקרה, ואז אמרתם שחיסלתם להם את המשגרים, ועדיין לא עוברות שעתיים בלי אזעקה איפשהו בארץ, ואז סיפרתם לנו שהמטרה היא הגרעין, עד שטראמפ הבין שזו מטרה שאפתנית מדי והאיראנים סגרו לו את מיצרי הורמוז, אז עכשיו המטרה היא לשחרר את הנפט כדי שחס וחלילה זה לא יפגע לו במידטרמס. דיינו. כבר קשה לעקוב איך עוברים מספין לספין, ממטרה אחת לאחרת, כשלכולם ברור איך ייראה הסוף. תחזירו לנו את החיים שלנו, תקימו ועדת חקירה, לכו לבחירות – ובאמ-אמא-אמא שלכם. שחררו אותנו.

• מלחמת איראן
• סאטירה
• פסח
• מלחמת שבעה באוקטובר

רבות דובר במדור זה על הנכס הגדול ביותר שיש ל"ארץ נהדרת":יותר מהשחקנים, האיפור ואפילו הכתיבה (כולם ברמה גבוהה מאוד), מה שמשאיר את "ארץ" חיה ובועטת היא היכולת שלה לזהות את הדופק הישראלי, אותו ססמוגרף רגיש שמצליח לגעת בתחושה של הצופים ולבטא אותו בצורה הרבה יותר מדויקת מכל תכנית אחרת בטלוויזיה. בטח יותר ממהדורת החדשות שקודמת לה.

>> אין לנו אח: זה ציני, זה שואו, זה רייטינג. פשוט תגידו את זה
>> סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה. והיא תהיה להיט
>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת

אם מד הדופק הישראלי מדייק, הרי שהכותרת "ארץ נלחמת" שעשתה קאמבק בשני הפרקים האחרונים יכולה להשתנות ל"ארץ נבוכה". זה מה שבלט יותר מכל בפרק ה-18 של העונה והשני של "שאגת הארי": אם הפרק הקודם היה באווירת "הזעם האפי", עכשיו קורה מה שבדרך כלל קורה במלחמות ישראליות: האופוריה של הימים הראשונים יורדת, ואנחנו מבינים שאנחנו שוב תקועים.

הפרק התחיל לא עם פוליטיקאים ולא עם פרשנים, אלא דווקא עם המייצג המובהק של הישראלי הממוצע: הזוג אשר וחני שיושבים במקלט. משם נמתח הפער הגדול בין התחושה הקלולסית של האזרחים, לבין כל מי שאמור לספק להם תשובות – בהתחלה ניר דבורי ואיתן בן אליהו, אחר כך נתניהו וטראמפ – ופשוט לא אומרים להם מה קורה ולאן הולכים.

זה הסטייטמנט של "ארץ נהדרת", באמצעות שתי הדמויות העממיות ביותר שלה: אנחנו נמצאים במלחמה חסרת פשר. הרטוריקה אמנם בשמיים, אבל המציאות לא ממש עומדת ברף שלה. במילים אחרות, זה לא ממש מרגיש כמו מלחמת ששת הימים אלא יותר כמו מלחמת התשה, כשהמותשים הם אנחנו, האנשים הפשוטים שחיים בין אזעקה לאזעקה ולא ממש מצליחים לנשום.

ומה ש"ארץ" שיקפה היטב בפרק האחרון שלה הוא שאף אחד לא באמת יודע לאן הולכים. ניר דבורי עסוק במטאפורות מעולם משחקי הווידאו, בן אליהו (בגילומו האדיר של יניב ביטון) עוסק בהתנשאות ובטחינת מים. זה לא קרה באופן מפורש, אבל תכנית הדגל של קשת 12 בעצם סימנה לצופים שלה שגם החדשות באותו ערוץ, יצאו מדעתן, מועלות בתפקידן ולא מנסות לספר מה שחשוב.

כשעולים מדרגה, המבוכה גדלה אפילו יותר – כשנתניהו מבטיח ירידה דרסטית מ-400 משגרי טילים ל-400 משגרי טילים, וכבר מכין את הפרומו לסבבים הבאים (בקטע הכואב ביותר בתכנית – אולי כי פשוט הוא נשמע לנו נכון מדי, על הלופ הבלתי נגמר של מבצעי "טימון כפומבה"). וכשאפילו דונלד טראמפ קופץ מ"soon" ל"noos", התחושה היא שאין סמכות. אין דמות אחראית שמדברת לציבור בתקופה הכי מדכאת ומתישה שעוברת עליו. אף אחד שיבהיר את האופק, כולנו הולכים בדרך הבטוחה לשום מקום.

כשזה היה הסטייטמנט, ובלי קהל חי באולפן, האנרגיות של הפרק פחות זרמו. היה קשה מאוד להשיג רגעים מצחיקים באמת – גם היוצרים, גם השחקנים וגם אנחנו עייפים מאוד; ובכל זאת היו כמה שיאים ברמה הקומית. אחד מהם, כאמור, הוא המנייה הבטוחה של "ארץ" בשנים האחרונות, יניב ביטון, בחיקוי המופתי של איתן בן אליהו – שהצליח לזקק נהדר את הזחיחות החיל אווירית ותחושת ההתנשאות מול "פשוטי העם". ביטון הוא מאסטר – ואפשר לראות את זה בכל דמות מחדש.

רגע שיא נוסף קצת התחבא בהמשך והתחיל ברפרנס ישן: לשרון טייכר וערן זרחוביץ', לפני שהם הפכו להיות כוכבים ב"ארץ נהדרת", היתה תכנית קצרת ימים בערוץ 10 ושמה "שינויים בלוח השידורים", אדפטציה טלוויזיונית של תכנית הרדיו המצליחה שלהם. תכנית פרועה, ששודרה בימי שישי בלילה, ונתנה הצצה לכל מיני חיקויים שיגיעו יום אחד גם ל"ארץ".החיקוי של גילה אלמגור, למשל, נולד שם, גם הדמות של אירנה (ליאת הרלב) וגם פינה שהיתה גולת הכותרת – "קול הרעם מטהרן". מדובר על שני מגישים איראניים חמורי סבר ששיגרו אזהרות לקהל הציוני בעברית קלוקלת. ובכן, הפינה הזאת חזרה – עם דמות של אותו שרון טייכר מקריא את אותן אזהרות, הפעם על גבי AI כמיטב המודרנה. ייתכן שזיהו משהו ב"ארץ נהדרת" שיהיה שווה להמשיך, בטח כפאנצ'ר למערכת החרדה שמסביב.

עוד דבר שקרה והיה מרענן: החיקוי של נועם בתן והשיר לאירוויזיון. אמיר שורוש גילם את הדמות של בתן (דווקא חיקוי לא הכי מוצלח) וסיפק את הקומנט הכי טוב בסיום – עם התשובה העברית לשיר "מישל", שבה מישל היא פשוט מישהי שהתאהב בה וברחה מרעש האזעקות. זו היתה דרך משעשעת לסגור את התכנית, שביטאה היטב את תחושת הכאוס בציבור וידעה לפרק אותו בעזרת פארודיה מוזיקלית טובה.

השבוע האחרון עמד בסימן תגובות רבות שעורר "המונולוג של חמנאי" בפרק הקודם. אז, זו היתה מעין אזהרה בתוך האווירה היחסית אופורית. הפרק של הערב סימן שכבר אין אופוריה – היה מתיש להיות ישראלי בשבעת הימים האחרונים – בעיקר בגלל היעדר האופק וחוסר האמון ארוך השנים שהתפוצץ עכשיו. זה לא היה פרק שמח של "ארץ נהדרת", אבל הוא הציב את תמרור האזהרה הבוהק מעל המציאות שלנו. וגם את זה, מסתבר, התכנית יודעת לעשות מצוין.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת
• מלחמת איראן

אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים
• סאטירה