השבוע, כרגיל במוצאי יום העצמאות, הסתיימה העונה ה-23 של "ארץ נהדרת". במציאות שרק מתערערת מיום ליום, התכנית הפכה לשריד יציב שמסוגל לפלטר את המציאות הישראלית הפסיכית שעוברת עלינו. לכבוד סיום העונה אספנו 10 רגעים שניקח איתנו ממנה – שהחלה מתוך רצון להשתחרר מכבלי המלחמה, וסיימה כקול אחרון של יאוש, בתקווה שעד העונה הבאה לא יהיה חוק נגד סאטירה. יש לנו ארץ נהדרת?

10. Always Hope For The Bright Side Of Trump (פרק 15)

הימים הם ימי "ההמתנה" – הימים שבהם הסתובבנו במתח ולא ממש ידענו מתי ואיך תבוא אותה תקיפה שכולם דיברו עליה – אבל היו מי שהתקופה הזו היתה מורטת עצבים עבורם במיוחד, אנשי העם האיראני, שציפה נואשות לתמיכה של טראמפ. במערכון שקרץ (או שמא, ציטוט בבוטות) לשיר של "מונטי פייטון", והיה באנגלית מסיבות ברורות, הם הצליחו לעקוץ את אותה "עזרה בדרך" שטראמפ הבטיח. לא רגע מאוד זכור, אבל רגע טוב של "ארץ".

9. דיינו? (פרק 20)

ל"ארץ נהדרת" יש כל מיני דרכים להעביר מסרים – לפעמים זה מגיע דרך מטאפורות מורכבות, ולפעמים אפשר פשוט להגיד את הדבר עצמו. כמו בסצנת ליל הסדר, בפרק הלפני אחרון ששודר בפסח; זו שבה עברו נתניהו, סילמן, מירי רגב והדונלד על כל מטרות המלחמה (איום גרעיני, אורניום מועשר, המיצר, נפט), ואז הזכירו את האמת היותר כואבת – "אילו לא הצלחנו לפתוח את המיצר/ אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר/ והעסק שלכם כמעט נסגר/ והבן שלכם מעשן כמו רס"ר/ ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר/ והג'ינס שעליכם עכשיו לא נסגר/ נאשים בזה את דדי ברנע, שיפוטר/ די, דיינו". תכל'ס? באמת די.

8. להקת פיקוד העורף (פרק 21 ואחרון)

הסנד אוף ש"ארץ" שלחה אותנו איתו לפגרה היה הרגע בסיומו של יום העצמאות, שבו הלהקות הצבאיות תמיד נוכחות, השתמשו בלהקת פיקוד העורף כדי להגיד משהו על החיים שלנו – על האזרחים הפשוטים, שהפכו לחיילים בחזית. אוכלים את האש, משלמים את המחיר וגם אסור להם להתלונן או למחות. דרך השירים הכל כך אהובים, הם ידעו לנעוץ את הסכינים הקטנות, כולל בפינאלה עם "אז אל תשירו שיר לשלום/ כבר אין כזו מילה/ ורק תשאירו אור בממ"ד/ לפעם הבאה".

7. יוסף חדאד בנתב"ג (פרק 7)

גורלם של ערביי ישראל היה נושא שנשזר לא מעט בעונה הזאת – גם במערכון נוסף שיופיע ברשימה – אבל זה בעיניי המערכון הכי נוקב, שנעטף באווירה הכי טובה. סדרת מערכוני נתב"ג, שהיתה אמורה להיות המערכון הרץ של העונה (והוחלפה אחר כבוד בסדרת מערכוני פרדס חנה), היתה אמורה להיות ההברקה. ופעם אחת זה באמת הצליח לה, כאשר דרך הבדיחות על נמל התעופה הצליחו להגיד משהו אמיתי על תופעת הפרופיילינג, ועל הסיוט שכל ערבי עובר בנמל. אפילו יוסף חדאד, הערבי הכי פטריוט בסביבה. רגע שבו "ארץ" השתמשה בכוחה כדי להביא משהו ממציאות חיים שהמיינסטרים הישראלי לא ממש יודע עליה – וזו, כאמור, לא תהיה הפעם האחרונה שזה יקרה.

6. יום ה"אבל" הלאומי (פרק 5)

עוד דוגמא למקרה שבו "ארץ" קצת יצאה מדוגמות המלחמה והתייחסה למשבר הדמוקרטי שעובר עלינו, כולל האיום על עיתונאים. בפתיחת הפרק החמישי של העונה התייחסו לאפשרות שעיתונאי יירצח (זה היה בסמוך לפרשת שדה תימן, אז אפשר גם לנחש איזה עיתונאי היה בסכנה), ודמיינו איך יקומו נתניהו וקיש, סילמן וגוטליב ויגנו… "אבל". ביטוי לתופעה המחליאה של התקופה הזאת, הוואטאבאוטיזם, שלא מאפשר להתייחס לשום דבר לגופו, כי איפה הייתם בפעם ההיא ש..? זה מעצבן כי זה נכון.

5. המשטרה וערביי ישראל (פרק 14)

סביב עליית הפשיעה במגזר הערבי, והשביתה הגדולה שהיתה שם, והכל התנקז למערכון (המצוין) הזה. זה לא היה מערכון סאטירי גרידא, וטוב שכך – הוא השתמש בהומור, כולל בכל בדיחות הערבים בלקסיקון, לא כדי לצחוק על הערבי – אלא כדי לצחוק על היהודי שרואה אותו דרך סטריאוטיפ. ובסופו של דבר, גם להגיד משהו על הדרך שבה המשטרה של 2026 רואה ערבים ויהודים בדרך שונה לחלוטין. רוח המפקד כבר אמרנו?

4. אלון אהל (פרק 2)

רציתם ניצחון מוחלט? ככה הוא נראה. הרגע הכי מאושר שלנו כישראלים בשנה האחרונה היה, ללא ספק, שובם של החטופים החיים. "ארץ", שבעונת המלחמה הראשונה התפללה לשובו של אלון אהל מהשבי דרך קטע וידאו שבו הוא נראה מנגן, סגרה איתו את המעגל כשאהל עצמו התארח עם הפסנתר, כדי לשיר יחד עם השחקנים של "ארץ" את "מתחת לשמיים" של דייויד ברוזה ומאיר אריאל ז"ל. זה היה רגע רגשי, אמוציונלי, מאוד לא ציני – אבל אחד הדברים שהכי נזכור מהעונה הזאת. נזכור איך ששמחנו, ונתייק את זה כדי שנזכור שהניצחון הוא לא המוות של האחר, הוא החיים שלנו.

3. רבין בפטריוטים (פרק 3)

רצח רבין הוא מאורע שחזר לא מעט בתולדות "ארץ נהדרת", בוורסיות שונות – אבל תמיד הוא מצליח לסובב את הסכין אחרת בלב. כך היה בתכנית ששודרה סביב יום השנה ה-30 לרצח רבין, ושחיברה את ראש הממשלה המת עם "הפטריוטים", התכנית שחוגגת את רוב הסיבות שבגללן הוא מת. זה היה מערכון שבהגדרה לא הצחיק, בעיקר כי הוא היה כואב מדי, ובכל זאת חשוב. חשוב, כי הוא הצליח לומר משהו על החברה שנהייתה כאן ב-30 השנה מאז מותו של ראש הממשלה. תודה רבה לרבין, בשבוע הבא יהיה כאן בן גביר. החלום ושברו.

2. אשר עם ילדי המלחמה (פרק 19)

עונות המלחמה הצליחו למצוא ב"ארץ" כלי שעד לפני שלוש שנים השתמשו בו מאוד במשורה – רגש. למעט מקרים נדירים יחסית, "ארץ" לא כ"כ השתמשה באמוציות, אלא היתה יותר צינית, סרקסטית וטיפה מרוחקת. הטראומה הלאומית הכבדה הרשתה ל"ארץ" לעשות שימוש גם בכלים רגשיים – ראינו את זה ברגעי שיא כמו אלון אהל, כמו חתונת המילואימניקים בעונת המלחמה הקודמת, ב"יותר מזה אנחנו לא צריכים". אבל מי שביטא את זה היטב היה יובל סמו בדמות נהג המונית אשר. הפעם, זה היה דרך המפגש שלו עם ילדי המלחמה, ילדי דור הממ"דים. אותם ילדים שהילדות שלהם נפגעה כמעט ללא שוב. זה היה אמיתי, אותנטי, יפהפה – ובעיקר המחיש את המציאות, הרבה יותר ממהדורות החדשות שקדמו לתכנית.

1. מילות הפרידה של חמנאי (פרק 17)

הרגע הכי מדובר וכנראה גם הכי זכור מהעונה הזאת, בפער גדול. זו היתה התכנית שאחרי פרוץ מבצע "שאגת הארי", שבמהלכה ביום הראשון חוסל האייתולה עלי חמנאי. ורגע אחרי שבתכנית חגגו את מותו של חמנאי, הגיע המונולוג הזה בסוף התכנית. יניב ביטון, דרך דמותו, שלח הערת אזהרה מנוסחת היטב לצופים של "ארץ" – המטאפורה האיראנית הברורה, של מדינה מתוקנת עם תרבות מפוארת שנכנעה ליצרים הקמאיים ולשמרנות, והפנתה עורף לליברליזם ולקדמה.

רבים לא הבינו עד הסוף את המונולוג הזה (או לא רצו להבין, יחי ההבדל) – אבל לרוב האנשים, המסר עבר: שאם זה קרה לאיראנים (וגם לחברות מפוארות אחרות שהידרדרו לקיצוניות ולשנאה, אבל הרי "אסור להשוות"), זה בהחלט יכול לקרות גם אצלנו. ושמדינה חייבת לשמור על ערכים ליברליים כדי להישאר חזקה, וחברות שנכנעות לשמרנות קיצונית ומסתגרות, בדרך כלל גם קורסות. שהכוח של ישראל הוא בקדמה שהיא מביאה, במערביות המושמצת, בזה שהיא היתה פתוחה לעולם. "יש לכם ארץ נהדרת. בינתיים", חתם חמנאי/ביטון את המונולוג. הערת אזהרה שכל אחד מאיתנו צריך לזכור – בין המלחמה שעברה, למלחמה שאולי תבוא. שלא נשכח מה הופך את הארץ שלנו לנהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

ליום העצמאות יש כמה מנהגים: יש את פרסי ישראל וחידון התנ"ך, המשואות (מיד נגיע אליהן) וגם – פרק סיום העונה של "ארץ נהדרת". העונה שתמיד מתחילה אי שם בנובמבר, נגמרת בימים האלה שבין סוף אפריל לתחילת מאי, ואתמול (רביעי) שודר הפרק האחרון של העונה ה-23.העובדה שהפרק האחרון של "ארץ" נקבע ליום העצמאות, מסורתית, בפירוש אינה מקרית. זה מתכתב כמובן עם הטון הפטריוטי של התכנית, אבל זו גם הזדמנות לתת מעין תשובה ישראלית ל"נאום מצב האומה" האמריקאית. דרך הפינאלה אפשר להבין משהו על התודעה הישראלית הקולקטיבית של תחילת האביב 2026.

>> "רק בישראל" איבדה את כל מה שהפך אותה לכל כך אהובה במקור
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה

והעונה הזו של "ארץ" הרי הבטיחה להיות סוג של חזרה לשגרה. אחרי שתי עונות מלחמתיות, בכל המובנים, הסיסמא שפתחה אותה היתה "מייק ארץ נהדרת אגיין" (אפרופו הנוכחות הטראמפית המוגברת). זו היתה אמורה להיות עונת פוסט מלחמה, אחרי שהחטופים חזרו ורגע לפני בחירות – אבל המציאות הישראלית הוכיחה שהיא קשיחה הרבה יותר מהציפיות שלהם ושלנו.בסופו של דבר, גם זו היתה עונת מלחמה – המלחמה שלנו מול איראן ומבצע "שאגת כארי" שליווה את רוב הפרקים האחרונים. בדיוק כמו הצופים שלה, גם היא מאוד רצתה להמשיך הלאה אבל גילתה שלגורל יש תכניות אחרות.

וכך גם החל הפרק האחרון – עם מערכון ה"חוסן" שהיה ה"קולד אופן" של הפרק. באופן שמאוד הזכיר את מערכון ה"זה כל כך ה-6.10" מתקופת מלחמת עזה, גם כאן היה מעין תרגום של הקלישאות הפוליטיות לתוך עולם המציאות בדרך די משעשעת אבל לא מספיק חדה. נחמד ולא יותר מזה.אחרי הגיחה הקצת מוזרה של שחר חסון בתפקיד ברהנו טגניה (לא קצת מוזר להשיק דמות חדשה בפרק האחרון?), באופן טבעי, הפרק עסק בעיקר במה שהתרחש יום קודם לכן: טקס הדלקת המשואות. לפני שנתיים, בתום עונת המלחמה הראשונה, "ארץ" לא התייחסו לטקס כסוג של אות מחאה. הפעם המחאה הייתה באיך שסיפרו את הסיפור של הטקס, ובמובן הזה די קלעו לרוח הדברים.

מה שבלט הוא בעיקר, כמובן, הטון הכמעט צפון קוריאני של הטקס שפעם היה אפשר לצחוק עליו בלב שלם (כי הוא היה של כולנו), והפך לטקס שכולו סגידה לזוג המלכותי. היא הצליחה לבטא היטב את תחושת הגועל שבלטה מול הטקס במצב הצבירה הנוכחי שלו שברח מעם ישראל, והפך לחצר האחורית של ראש ממשלת ישראל.מה שפחות היה מוצלח הוא דווקא התיאור של חלק מהמשתתפים בטקס – בראשם יהורם גאון. החיקוי של זרחוביץ' את גאון הוא מהטובים שיש ל"ארץ" להציע בארסנל, אבל ההצגה של גאון בתור ביביסט מתלהם (או מתחנף למלוכה) עשתה לו עוול.

עם זאת, זה היה פרק שעבד מצוין ברמה האנרגטית והקומית – מגאון/זרחוביץ' שקשה לסרב לו, החיקוי הפלגמטי של רותם כהן (דרך אורי לייזרוביץ', השחקן השישי הטוב של השנה, במונחי ה-NBA), החיקוי המפיל של נועם חורב וליאור אשכנזי שמפליא בתור אייל זמיר – כולם הצליחו לשחרר משהו מהתחושה המבאסת שהטקס הביא איתה. שלא לדבר על חאבייר מיליי וה"בוניטה בוניטה דה מאס" שלו – רפרנס מרהיב שעשה טוב.

מלבד זאת, שוב ראינו איך "ארץ" מזהה את החוזקה שלה במערכוני החוץ. ראינו את זה גם בספיישלי עצמאות קודמים, עם מערכונים נוסח ההצדעה ל"כוורת" או המחווה לסטטיק ובן אל. הפעם זו היתה מעין עקיצה לעולם הטלוויזיה ואפילו לבית של "ארץ" ב"קשת": "זקיק נעורים", סדרת מתח עם ארומה ביטחוניסטית, צחקה על עולם סדרות השב"כ/מוסד שמציף את הטלוויזיה שלנו מאז המלחמה. טביעת האצבע של ירון שילון בהחלט מורגשת – ונעשתה שם עבודה מעולה, עם הרבה מאוד הומור.

קיבלנו גם את הפינאלה של סדרת מערכוני "פרדס חנה" שגם היא, בדרכה, נתנה את הזווית על המציאות המחופפת שלנו. כל העונה היוצרים של "ארץ" קצת צחקו על הפרדס חנאים וה"קולות מן הלב אל המדבר" שלהם. נדמה לי שהטוויסט המעניין הוא שהסחיזם המקורי הפסיד. אירית, שהיתה הדמות שהכי סימלה את ההתנגדות, היא זו שמוותרת – כי היא מבינה את הריקנות שבתוך המעגל החרדתי שאנחנו חיים בו. ואם חיים פעם אחת, אולי עדיף פשוט לשתות את המים עם האמ.די ולעשות "על העץ".

אבל הבומבה האמיתית של הפרק הגיעה עם הסיום במערכון "להקת פיקוד העורף". גם זה כמובן לא מקרי; יום העצמאות ה-78 עמד בסימן הלהקות הצבאיות, בעיקר סביב מצעד השירים שהציעה "כאן גימל" ומופע המחווה ליאיר רוזנבלום ז"ל. אז זו היתה הדרך להשתמש במטאפורה כדי להגיד משהו עמוק יותר: השירים שפעם נכתבו על החיילים האמיצים בחזית, הם היום עלינו, האנשים הפשוטים, שמשלמים בצורה הכי כואבת את מחיר המלחמה. ואולי גם התיקון, בדרך כזו או אחרת, הוא עלינו.

ואולי זה מה ש"ארץ נהדרת" ניסתה להגיד בפרק האחרון שלנו העונה: המנהיגות הסתאבה לחלוטין, עסוקה בטקסים ובגינוני כבוד של מלוכה, והיא לא תציל אותנו. בטח לא הקואליציה הנוכחית, אבל גם לא האופוזיציה שנעדרה מהפרק האחרון לחלוטין (אפילו לא ברמז). את העתיד החדש יצטרכו להרים רק האנשים שעושים את הארץ הזאת לנהדרת באמת.קריעת המסכות של השחקנים בסוף הפרק גם היא לא הייתה מקרית – ב"ארץ" שום דבר אינו מקרי. זו היתה הדרך להבהיר שהפוליטיקאים הם בסך הכל בובות על חוט במשחק מרוקן. לא רק ב"ארץ" הם מדקלמים רפליקות ריקות אלא גם בחיים. כל מה שנשאר מהם זה האיפור והפימות, שאפשר להשליך אותן בדקה אם רוצים. השאלה היא אם רוצים והאם הארץ הנהדרת הזו, שהיא עדיין ארץ נהדרת, תדע להיוולד מחדש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• קשת

אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה