"יש לא מעט יצירות תרבותיות ששינו את השפה – הגשש החיוור, כוורת, ארץ נהדרת. אבל כולן היו מיינסטרים ברור וקל לעיכול",כך כתב כאן אבישי סלע במלאת 30 שנה לשידור הראשון של "החמישיה הקאמרית". "ההצלחה של החמישיה והחדירה שלה לשפה ראויה להערכה – בעיקר בגלל שהיא לא חיפשה להתנחמד. היא השתמשה בשחקנים ולא בבדרנים, היא היתה חפה (כמעט) מאיפור או ממבטאים, והיא נגעה בכל הפרות הקדושות של החברה הישראלית. בטלוויזיה של היום, כנראה שזה היה נגמר בערוץ נישה או במערכונים באינטרנט. אבל בזכות הרגע הנדיר בהיסטוריה שבו היא נולדה, החמישיה הצליחה לשנות אותנו, לפחות לתקופה. חבל שלא נשארנו כאלה".

>> הביאו את האביב: נחשפה התוכנית הישראלית לפסטיבל דוקאביב 2026
>> צבע טרי 2026: אירוע האמנות והעיצוב הגדול של השנה חוזר העירה

שלוש שנים אחר כך בדיוק, מגיעים לאותה המסקנה גם חברי האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע בישראל, שיעניקו בשבוע הבא לחמישיה הקאמרית פרס מפעל חיים בטקס פרסי הטלוויזיה (ראשון, 3.5, שידור חי בכאן 11). הפרס יוענק לחברי הקאסט קרן מור, דב נבון, שי אביבי מנשה נוי ורמי הויברגר ז"ל, ליוצרים איתן צור ואסף ציפור, לכותבים מודי בראון ז"ל, יוסף אל דרור, אתגר קרת ועוזי וייל, ולמפיקים עמי אמיר ואריק ברנשטיין.

ההחלטה להעניק לחמישיה את הפרס מהולה כמובן בעצב גדול לנוכח מותו בטרם עת של רמי הויברגר בקיץ האחרון. לאחרונה נודע כי לפני כשנתיים, כ-25 שנה אחרי שירדה מהמסך, החלו חבריה לעבוד על איחוד היסטורי, "החמישייה הקאמרית – המופע", אלא שיוזמה זו נגדעה בגלל מלחמת שבעה באוקטובר ובהמשך בשל מותו של הויברגר.

"החמישיה הקאמרית" החלה את דרכה בערוץ 2 הניסיוני כספיישל מערכונים נועז ביום העצמאות, ועם פתיחת השידור המסחרי שולבה בלוח התכניות של הזכיינית טלעד. ב-1995 החליפה בית ועברה לערוץ הציבורי. היא הפכה במהרה לציון דרך תרבותי, שברה טאבואים כמעט בכל תחום והעמידה דורות של מעריצים שמצטטים את מערכוניה עד היום. כבר אז ניכרה משיכת האנסמבל לסיפורים חברתיים נוקבים ולסגנון סאטירי אבסורדי וקולנועי שטרם נראה כמותו בישראל. החמישיה גם הייתה מעבדה לגידול תסריטאים וכותבי סאטירה שניסחו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי במערכונים שהפכו לקלאסיקה. חלקם הציעו סאטירה נבואית שחזתה תהליכים פוליטיים עמוקים בחברה הישראלית, הרבה לפני שהתרחשו במציאות.

מנימוקי האקדמיה: "ב-4 בנובמבר 1993 – יום השידורים הראשון של ערוץ 2 החדש ושנתיים לפני 4 בנובמבר אחר, שודרה תוכנית מערכונים שעשתה מהפכה בהומור הטלוויזיוני בישראל. היא הציגה סאטירה וביקורת חברתית, נונסנס לצד פוליטיקה, פיוט ואוצר מלים ייחודי שיצרו חלק ממנסחי השפה העברית של ימינו: אסף ציפור, מודי בראון ז"ל, יוסף אל דרור, אתגר קרת ועוזי וייל. בתקופה ההיא, בצומת שבין שיחות שלום והסכמים היסטוריים, פיגועים ורצח פוליטי, בין אסון לתקווה, יצרה החמישיה הקאמרית מערכונים שסיפקו בידור ונחמה. בחומריהם גם הניפו תמרורי אזהרה מפני חברה שפונה לאלימות והקצנה ונכנעת לשאננות צרכנית ונוחות בורגנית. החמישיה יצרה כמה מהמערכונים והדמויות שעדיין מצחיקות אותנו, מכאיבות לנו ובעיקר נשארות עכשוויות ונבואיות גם 33 שנה אחרי".

עם היוודע החלטת האקדמיה מסרו חברי החמישיה: "גאווה גדולה לזכות בהוקרת האקדמיה ולקבל את הפרס בשנה שבה איבדנו חבר ולבנו חסר. רמי היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של החמישייה ולמרות חסרונו, אנו מבטיחים לשמור על רוחו הפראית והבלתי ניתנת לריסון. החמישייה שימשה לנו בית ומסגרת והייתה מעבדה של רוח ויצירה דרכה ניסינו לפענח את המקום הזה שבו אנו חיים. אנו מקווים שקולנו והיצירה שלנו ימשיכו להדהד ולעורר מחשבה גם בדורות הבאים".

• המסך
• החמישייה הקאמרית
• פרסי האקדמיה
• סאטירה ישראלית

ליום העצמאות יש כמה מנהגים: יש את פרסי ישראל וחידון התנ"ך, המשואות (מיד נגיע אליהן) וגם – פרק סיום העונה של "ארץ נהדרת". העונה שתמיד מתחילה אי שם בנובמבר, נגמרת בימים האלה שבין סוף אפריל לתחילת מאי, ואתמול (רביעי) שודר הפרק האחרון של העונה ה-23.העובדה שהפרק האחרון של "ארץ" נקבע ליום העצמאות, מסורתית, בפירוש אינה מקרית. זה מתכתב כמובן עם הטון הפטריוטי של התכנית, אבל זו גם הזדמנות לתת מעין תשובה ישראלית ל"נאום מצב האומה" האמריקאית. דרך הפינאלה אפשר להבין משהו על התודעה הישראלית הקולקטיבית של תחילת האביב 2026.

>> "רק בישראל" איבדה את כל מה שהפך אותה לכל כך אהובה במקור
>> מדינה מחפשת פסקול: 12 שירים ישראלים שיחזירו לכם את התקווה

והעונה הזו של "ארץ" הרי הבטיחה להיות סוג של חזרה לשגרה. אחרי שתי עונות מלחמתיות, בכל המובנים, הסיסמא שפתחה אותה היתה "מייק ארץ נהדרת אגיין" (אפרופו הנוכחות הטראמפית המוגברת). זו היתה אמורה להיות עונת פוסט מלחמה, אחרי שהחטופים חזרו ורגע לפני בחירות – אבל המציאות הישראלית הוכיחה שהיא קשיחה הרבה יותר מהציפיות שלהם ושלנו.בסופו של דבר, גם זו היתה עונת מלחמה – המלחמה שלנו מול איראן ומבצע "שאגת כארי" שליווה את רוב הפרקים האחרונים. בדיוק כמו הצופים שלה, גם היא מאוד רצתה להמשיך הלאה אבל גילתה שלגורל יש תכניות אחרות.

וכך גם החל הפרק האחרון – עם מערכון ה"חוסן" שהיה ה"קולד אופן" של הפרק. באופן שמאוד הזכיר את מערכון ה"זה כל כך ה-6.10" מתקופת מלחמת עזה, גם כאן היה מעין תרגום של הקלישאות הפוליטיות לתוך עולם המציאות בדרך די משעשעת אבל לא מספיק חדה. נחמד ולא יותר מזה.אחרי הגיחה הקצת מוזרה של שחר חסון בתפקיד ברהנו טגניה (לא קצת מוזר להשיק דמות חדשה בפרק האחרון?), באופן טבעי, הפרק עסק בעיקר במה שהתרחש יום קודם לכן: טקס הדלקת המשואות. לפני שנתיים, בתום עונת המלחמה הראשונה, "ארץ" לא התייחסו לטקס כסוג של אות מחאה. הפעם המחאה הייתה באיך שסיפרו את הסיפור של הטקס, ובמובן הזה די קלעו לרוח הדברים.

מה שבלט הוא בעיקר, כמובן, הטון הכמעט צפון קוריאני של הטקס שפעם היה אפשר לצחוק עליו בלב שלם (כי הוא היה של כולנו), והפך לטקס שכולו סגידה לזוג המלכותי. היא הצליחה לבטא היטב את תחושת הגועל שבלטה מול הטקס במצב הצבירה הנוכחי שלו שברח מעם ישראל, והפך לחצר האחורית של ראש ממשלת ישראל.מה שפחות היה מוצלח הוא דווקא התיאור של חלק מהמשתתפים בטקס – בראשם יהורם גאון. החיקוי של זרחוביץ' את גאון הוא מהטובים שיש ל"ארץ" להציע בארסנל, אבל ההצגה של גאון בתור ביביסט מתלהם (או מתחנף למלוכה) עשתה לו עוול.

עם זאת, זה היה פרק שעבד מצוין ברמה האנרגטית והקומית – מגאון/זרחוביץ' שקשה לסרב לו, החיקוי הפלגמטי של רותם כהן (דרך אורי לייזרוביץ', השחקן השישי הטוב של השנה, במונחי ה-NBA), החיקוי המפיל של נועם חורב וליאור אשכנזי שמפליא בתור אייל זמיר – כולם הצליחו לשחרר משהו מהתחושה המבאסת שהטקס הביא איתה. שלא לדבר על חאבייר מיליי וה"בוניטה בוניטה דה מאס" שלו – רפרנס מרהיב שעשה טוב.

מלבד זאת, שוב ראינו איך "ארץ" מזהה את החוזקה שלה במערכוני החוץ. ראינו את זה גם בספיישלי עצמאות קודמים, עם מערכונים נוסח ההצדעה ל"כוורת" או המחווה לסטטיק ובן אל. הפעם זו היתה מעין עקיצה לעולם הטלוויזיה ואפילו לבית של "ארץ" ב"קשת": "זקיק נעורים", סדרת מתח עם ארומה ביטחוניסטית, צחקה על עולם סדרות השב"כ/מוסד שמציף את הטלוויזיה שלנו מאז המלחמה. טביעת האצבע של ירון שילון בהחלט מורגשת – ונעשתה שם עבודה מעולה, עם הרבה מאוד הומור.

קיבלנו גם את הפינאלה של סדרת מערכוני "פרדס חנה" שגם היא, בדרכה, נתנה את הזווית על המציאות המחופפת שלנו. כל העונה היוצרים של "ארץ" קצת צחקו על הפרדס חנאים וה"קולות מן הלב אל המדבר" שלהם. נדמה לי שהטוויסט המעניין הוא שהסחיזם המקורי הפסיד. אירית, שהיתה הדמות שהכי סימלה את ההתנגדות, היא זו שמוותרת – כי היא מבינה את הריקנות שבתוך המעגל החרדתי שאנחנו חיים בו. ואם חיים פעם אחת, אולי עדיף פשוט לשתות את המים עם האמ.די ולעשות "על העץ".

אבל הבומבה האמיתית של הפרק הגיעה עם הסיום במערכון "להקת פיקוד העורף". גם זה כמובן לא מקרי; יום העצמאות ה-78 עמד בסימן הלהקות הצבאיות, בעיקר סביב מצעד השירים שהציעה "כאן גימל" ומופע המחווה ליאיר רוזנבלום ז"ל. אז זו היתה הדרך להשתמש במטאפורה כדי להגיד משהו עמוק יותר: השירים שפעם נכתבו על החיילים האמיצים בחזית, הם היום עלינו, האנשים הפשוטים, שמשלמים בצורה הכי כואבת את מחיר המלחמה. ואולי גם התיקון, בדרך כזו או אחרת, הוא עלינו.

ואולי זה מה ש"ארץ נהדרת" ניסתה להגיד בפרק האחרון שלנו העונה: המנהיגות הסתאבה לחלוטין, עסוקה בטקסים ובגינוני כבוד של מלוכה, והיא לא תציל אותנו. בטח לא הקואליציה הנוכחית, אבל גם לא האופוזיציה שנעדרה מהפרק האחרון לחלוטין (אפילו לא ברמז). את העתיד החדש יצטרכו להרים רק האנשים שעושים את הארץ הזאת לנהדרת באמת.קריעת המסכות של השחקנים בסוף הפרק גם היא לא הייתה מקרית – ב"ארץ" שום דבר אינו מקרי. זו היתה הדרך להבהיר שהפוליטיקאים הם בסך הכל בובות על חוט במשחק מרוקן. לא רק ב"ארץ" הם מדקלמים רפליקות ריקות אלא גם בחיים. כל מה שנשאר מהם זה האיפור והפימות, שאפשר להשליך אותן בדקה אם רוצים. השאלה היא אם רוצים והאם הארץ הנהדרת הזו, שהיא עדיין ארץ נהדרת, תדע להיוולד מחדש.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• סאטירה ישראלית
• קשת

בריקאפים קודמים של "ארץ נהדרת", הזכרתי את הפיק האמנותי העונתי של התכנית – שבדרך כלל מגיע באיזורי החגים. ספציפית זה נכון לשלושה חגים עיקריים – פורים (תמיד מצחיק בהווייה שלו), פסח (שתמיד אפשר להתכתב איתו) ויום העצמאות (בדרך כלל פרק סיום העונה החגיגי, אפילו סוג של מנהג חדש בחג יחד עם המשואות וחידון התנ"ך).השנה המלחמה קצת דפקה להם את הסייקל. "ארץ" התכנסה לפרק פסח באנרגיה נמוכה, עם פלאשבקים לפסח של הקורונה. אווירת החג לא ממש קיימת על רקע המלחמה המדשדשת, הדיבורים על הפסקת אש והירי עלינו שלא נפסק כבר ארבעה שבועות. תסתכלו עליהם, ותראו את העיגולים השחורים מסביב לעיניים.

>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים
>> קבינט הלרלרת: 10 הפאנליסטים והפרשנים הכי מביכים בטלוויזיה

מערכון הפתיחה היחסית מושקע התייחס לפער החברתי בין שתי אוכלוסיות, בעלי הממ"דים ויושבי המקלטים, תחת דימוי של מעמדות במאה ה-19. זה שוחק מעולה, אבל האמירה קצת הוחמצה. הפאנץ' שבו בעלי הממ"דים ליהגו על "מלחמת אין ברירה" ויושבי המקלטים תהו "למה אין אסטרטגיית יציאה" היה חביב, אבל לא הלכו עם הסאטירה החברתית עד הסוף. בסוף, זה היה נחמד ולא יותר.

בחלק הראשון והפוליטי ראינו בעיקר ביקורת על המלחמה והיעדר הפוקוס שלה. דרך הדימוי של ההגדה ושירת "די דיינו", עבר הפאנל על מטרות המבצע הלא מושגות – וקינח ב"אבל קיבלנו אלף פצצות מצרר / והעסק שלכם כמעט נסגר / והבן שלכם מעשן כמו רס"ר / ושתיתם כאילו אתם בעלים של בר / והג'ינס עליכם עכשיו לא נסגר / נאשים בזה את דדי ברנע שיפוטר / דיינו". ועוד נתייחס לביקורת על "החוסן" בהמשך.

לצד זה, התבלט עוד חיקוי כהיילייט של הגל הנוכחי: איתן בן אליהו, עם הקריינות הסמי ארוטית שלו (והתגובות הנהדרות של ניר דבורי). יותר מבני סבטי, שקצת מרגיש ממוחזר מהסבב הקודם, השמש בבן אליהו מצליח גם להעביר ביקורת אבל גם מאוד להצחיק בזכות היכולות המעולות של יניב ביטון. דמות שככל הנראה תמשיך איתנו הלאה.

ח"ח נוסף מגיע לעוד ראנינג גג נאה בעונה הזאת, בדמותו של מוג'תבע חמנאי (בגילומו של דור מוסקל). זה היה בינגו – המחשה שלא רק אצלנו, גם בצד השני לא ממש יודעים מה הם עושים סביב המלחמה הזאת. או בקיצור, שכל מי שמנהל את הסבב הזה, בשני הצדדים, לא ממש כשיר להנהגה במלחמה שהיא לכאורה "חשובה מאין כמוה".

זה לא היה פרק לגמרי נטול היילייטים, אבל התחושה העמוקה סביבו הייתה של עייפות מצטברת. בסופו של דבר לא קרה הרבה השבוע ואווירת אי הוודאות בהחלט השפיעה על הטון הכללי של הפרק. וכשאין הרבה בהווה, הולכים לעבר – מחפשים רפרנסים נוסטלגיים שאפשר להוסיף בעזרתם גלאם לפרק.דוגמא פחות מוצלחת לכך הייתה מערכון ה"איחוד" של הפיג'מות, סדרת הקאלט שצמחה בערוץ הילדים בשנות האלפיים. לא פסול להשתמש ברפרנס נוסטלגי – כל עוד יש אמירה או טייק מרענן. כאן התחושה היא של רפרור לשם הרפרור, בהקשר קצת מאולץ לפיג'מות שלובשים במקלטים. מה שכן, זה בהחלט הבהיר לי שאני קשיש. תודה על זה.

מצד שני, קיבלנו רפרנס מבורך מעוד דמות שהועלתה באוב: אחרי גילה אלמגור בשבוע שעבר, הפעם הגיעו אסתי וראובן. זו הייתה הברקה – קודם כל כי ליאת הרלב וזרחוביץ' טובים מאוד בדמויות האלה והכימיה ביניהם מצוינת מהרגע הראשון, וגם כי הדמויות האהובות הן שובר קרח מושלם באווירת חוסר המעש וחוסר האונים סביב המלחמה. הכתיבה היתה מעולה, הביצוע היה מצוין, זה היה רגע נהדר בפרק, שגם הדליק איזה ניצוץ של הומור בתקופה די עגמומית.

ואחרי שאמרתי את כל זה, שוב נהג המונית אשר (יובל סמו) מתבלט כ-MVP בתקופות חירום. כבר דיברנו על כך בפרק עם ילדי הממ"דים, הפעם זה היה עם "הלביאות" – הנשים שנשארו בבית ומנסות להתמודד עם המציאות המשוגעת. ומי שבלטה במיוחד בסגמנט הזה היתה גיתית פישר.פישר, שחקנית בקאסט של "ארץ", עשתה משהו שאנחנו בדרך כלל לא רואים בתכנית: השחקן בתפקיד עצמו. בדרך כלל, האמירה של השחקנים נובעת דרך הדמויות שהם מגלמים, בין אם הן אמיתיות או פרי הדימיון. כאן, את המסר הסאטירי קיבלנו מפישר עצמה, וזה היה קטע.

מעבר לעובדה שגיתית פישר היא קומיקאית בחסד, משהו בעייפות שהיא שידרה ביטא את העייפות של לא מעט צופים. "יש לי מלא חוסן", היא פתחה בדבריה והסבירה: "חוסן זה כשמחרבנים לך על הראש ואתה צריך להעמיד פנים שלא מחרבנים לך על הראש". זה היה משפט מאוד "גיתית פישרי" בבוטות שלו, אבל הוא היה מאוד נכון.

ונדמה לי שזה הסאבטקסט לפרק של "ארץ נהדרת", ואולי ליחס של "ארץ" כולה למלחמה: היא מצליחה לראות דרך הבולשיט של הססמאות וההתלהמות ושאגות הארי. בפועל, לא רק שהמטרות לא קוהרנטיות וגם לא ממש מתגשמות במציאות (כי כמו שאמרו פעם בשיר, אי אפשר לפוצץ מדינה לשלום), אלא שתוך כדי המלחמה המזעזעת הזאת אנחנו נגמרים.האנשים שאמורים להיות העורף החזק נחלשים מיום ליום, בהיעדר טיפול ובהזנחה ארוכת השנים, והממשלה שתוך כדי המלחמה זורקת פנימה עוד קיטוב ועוד חוקים דתיים קיצוניים על הראש שלנו שגם ככה כואב. ממשלת ישראל אומרת שהיא מנסה להתיש את המשטר האיראני, אבל בתכל'ס מתישה אותנו הרבה יותר. זה הסאבטקסט החזק שלא נאמר מפורשות, אבל הורגש יותר מכל דבר אחר.

"ארץ נהדרת" יוצאת לפגרה שממנה תשוב עם פרק סיום העונה המסורתי ביום העצמאות. נדמה לי שבקטע הזה, לכולנו יש תקווה שמהפגרה הזאת הם ואנחנו נחזור פחות עייפים – ואולי נוכל סוף סוף לצחוק בלי להרגיש מוזר.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• מלחמת איראן
• סאטירה ישראלית