יא מחבקת: רק סדרה אחת נכנסה לשפה שלנו בצורה כה משמעותית

בתרבות הישראלית, הסיפור הזה נפוץ למדי: מהשוליים החתרניים אל המרכז המעונב. כמו הרוקרים של רוקסן שחדרו עמוק למיינסטרים הגלגלצניקי; כמו הקומדי סטור שהתחילו מהופעות בבית ציוני אמריקה וגמרו בתור תחפושת לפורים; כמו אסי וגורי או קיציס ופרידמן, שהתחילו בשולי הפריים טיים וגמרו בתור לב הקונצנזוס. דוגמאות לא חסר. אבל שהסיפור הכי גדול במובן הזה הוא הסיפור של החמישייה הקאמרית.

היה היתה פעם תכנית מאולתרת לחלוטין, שהחלה כספיישל ניסיוני ליום העצמאות שצולם באולפנים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. חבורת שחקנים שלדבריה התחברו לגמרי במקרה, כותבים שעד אז לא כתבו בכלל לטלוויזיה ותכנית סאטירית שדיברה בשפה שאף אחד לא הכיר לפניה. התכנית הראשונה של החמישייה הקאמרית שודרה בלילה הראשון של ערוץ 2 החדש – 4 בנובמבר 1993, בשעה 23:35 בלילה. בקיצור, שטח הפקר מוחלט.

אם תסתכלו על לוח השידורים של ערוץ 2 באותו ערב, תמצאו תכניות שלא תזכרו שהיו קיימות בכלל: ממגזין להורה הלחוץ, דרך תכנית ספורט עם דני רופ ועד "בוקר טוב ינוחמיה" – סדרה קומית שכתב יאיר לפיד. נשבע לכם, יש את זה ביוטיוב. רק תכנית אחת החזיקה מעמד מאז ועד עצם היום הזה. היא חיה בתוכנו יותר מפורמטים משוכללים וראוותניים, והיא שינתה את השפה שבה אנחנו מדברים. לא פחות מזה.

החמישייה היתה שונה לחלוטין מתכניות המערכונים שקדמו לה – מ"ניקוי ראש" ועד "זהו זה". בתכניות הללו, הכוכבים היו לב העניין – הקסמים שחוללו טוביה צפיר או מוני מושונוב וגידי גוב על המסך, היו אלה שיכריעו אם התכנית הצליחה או לא. החמישיה, על אף השחקנים המאוד מוכשרים שעמדו בפרונט שלה, לא היתה כזו. היא היתה תכנית שהתבססה על הכותבים שלה ועל הכתיבה הייחודית והשונה בנוף. היא זו שהכניסה את החמישייה ללבבות של כולנו.

מ"הוא היה סקפטי" ועד "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף", מ"מוות לעננים" ועד "מראה שאפשר", מציטוטי הרס"ר ועד המונולוג המצמרר של יגאל עמיר – החמישייה מופיעה בסוף כל משפט שאנחנו אומרים. היא חיה ונושמת, גם שלושים שנה אחרי ששודרה לראשונה, בכל לינק ביוטיוב שבו עולה באוב מערכון ישן שנשמע כאילו הוא נכתב ממש היום.

זה מוזר, כי חבורת הכותבים שהרכיבה את החמישיה אולי הפכה למוכרת בחברה הישראלית – אבל בעיקר בגלל דברים שהם לא החמישיה. מודי בר-און ז"ל הפך לגיבור תרבות מסוג אחר, בעיקר בעולם הכדורגל; אתגר קרת הוא סופר מצליח ומוכשר; עוזי וייל התפרסם בעיקר בגלל הטורים בעיתון. אבל לצד כל ההצלחות שלהם, הם הצליחו לעבוד ביחד על הפאנצ'ים והמשפטים שחדרו לשפה העברית ושינו אותה ללא הכר.

בחבורת הכותבים. מודי בר און ז"ל. צילום: מתוך הסדרה "כביש 90"

לחמישיה יש בעיה תדמיתית. היא נתפסת כתכנית אליטיסטית, משהו שיועד רק ליודעי ח"ן. אבל גם בדיעבד, היא ראויה לכבוד גדול יותר. זוהי תכנית שבדרכה השקטה והמתוחכמת, כמעט בלי שנרגיש, השפיעה רבות על השיחה שאנחנו מנהלים בינינו כיום. רק חמש עונות היו לחמישיה, בשני ערוצים שונים (בסוף ימיה היא שודרה ברשות השידור, תחת ניהולו של מוטי קירשנבאום ז"ל), אבל כמו לא מעט יצירות תרבותיות – ערכה גדל רק בדיעבד. השידורים החוזרים ובעיקר היוטיוב עשו חסד עם המערכונים הישנים של התכנית, שלא הכירו בה מספיק בימי חייה.

יש לא מעט יצירות תרבותיות ששינו את השפה – הגשש החיוור, כוורת, ארץ נהדרת. אבל כולן היו מיינסטרים ברור וקל לעיכול. ההצלחה של החמישיה והחדירה שלה לשפה ראויה להערכה – בעיקר בגלל שהיא לא חיפשה להתנחמד. היא השתמשה בשחקנים ולא בבדרנים, היא היתה חפה (כמעט) מאיפור או ממבטאים, והיא נגעה בכל הפרות הקדושות של החברה הישראלית. בטלוויזיה של היום, כנראה שזה היה נגמר בערוץ נישה או במערכונים באינטרנט. אבל בזכות הרגע הנדיר בהיסטוריה שבו היא נולדה, החמישיה הצליחה לשנות אותנו, לפחות לתקופה. חבל שלא נשארנו כאלה.