"יש לא מעט יצירות תרבותיות ששינו את השפה – הגשש החיוור, כוורת, ארץ נהדרת. אבל כולן היו מיינסטרים ברור וקל לעיכול",כך כתב כאן אבישי סלע במלאת 30 שנה לשידור הראשון של "החמישיה הקאמרית". "ההצלחה של החמישיה והחדירה שלה לשפה ראויה להערכה – בעיקר בגלל שהיא לא חיפשה להתנחמד. היא השתמשה בשחקנים ולא בבדרנים, היא היתה חפה (כמעט) מאיפור או ממבטאים, והיא נגעה בכל הפרות הקדושות של החברה הישראלית. בטלוויזיה של היום, כנראה שזה היה נגמר בערוץ נישה או במערכונים באינטרנט. אבל בזכות הרגע הנדיר בהיסטוריה שבו היא נולדה, החמישיה הצליחה לשנות אותנו, לפחות לתקופה. חבל שלא נשארנו כאלה".

>> הביאו את האביב: נחשפה התוכנית הישראלית לפסטיבל דוקאביב 2026
>> צבע טרי 2026: אירוע האמנות והעיצוב הגדול של השנה חוזר העירה

שלוש שנים אחר כך בדיוק, מגיעים לאותה המסקנה גם חברי האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע בישראל, שיעניקו בשבוע הבא לחמישיה הקאמרית פרס מפעל חיים בטקס פרסי הטלוויזיה (ראשון, 3.5, שידור חי בכאן 11). הפרס יוענק לחברי הקאסט קרן מור, דב נבון, שי אביבי מנשה נוי ורמי הויברגר ז"ל, ליוצרים איתן צור ואסף ציפור, לכותבים מודי בראון ז"ל, יוסף אל דרור, אתגר קרת ועוזי וייל, ולמפיקים עמי אמיר ואריק ברנשטיין.

ההחלטה להעניק לחמישיה את הפרס מהולה כמובן בעצב גדול לנוכח מותו בטרם עת של רמי הויברגר בקיץ האחרון. לאחרונה נודע כי לפני כשנתיים, כ-25 שנה אחרי שירדה מהמסך, החלו חבריה לעבוד על איחוד היסטורי, "החמישייה הקאמרית – המופע", אלא שיוזמה זו נגדעה בגלל מלחמת שבעה באוקטובר ובהמשך בשל מותו של הויברגר.

"החמישיה הקאמרית" החלה את דרכה בערוץ 2 הניסיוני כספיישל מערכונים נועז ביום העצמאות, ועם פתיחת השידור המסחרי שולבה בלוח התכניות של הזכיינית טלעד. ב-1995 החליפה בית ועברה לערוץ הציבורי. היא הפכה במהרה לציון דרך תרבותי, שברה טאבואים כמעט בכל תחום והעמידה דורות של מעריצים שמצטטים את מערכוניה עד היום. כבר אז ניכרה משיכת האנסמבל לסיפורים חברתיים נוקבים ולסגנון סאטירי אבסורדי וקולנועי שטרם נראה כמותו בישראל. החמישיה גם הייתה מעבדה לגידול תסריטאים וכותבי סאטירה שניסחו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי במערכונים שהפכו לקלאסיקה. חלקם הציעו סאטירה נבואית שחזתה תהליכים פוליטיים עמוקים בחברה הישראלית, הרבה לפני שהתרחשו במציאות.

מנימוקי האקדמיה: "ב-4 בנובמבר 1993 – יום השידורים הראשון של ערוץ 2 החדש ושנתיים לפני 4 בנובמבר אחר, שודרה תוכנית מערכונים שעשתה מהפכה בהומור הטלוויזיוני בישראל. היא הציגה סאטירה וביקורת חברתית, נונסנס לצד פוליטיקה, פיוט ואוצר מלים ייחודי שיצרו חלק ממנסחי השפה העברית של ימינו: אסף ציפור, מודי בראון ז"ל, יוסף אל דרור, אתגר קרת ועוזי וייל. בתקופה ההיא, בצומת שבין שיחות שלום והסכמים היסטוריים, פיגועים ורצח פוליטי, בין אסון לתקווה, יצרה החמישיה הקאמרית מערכונים שסיפקו בידור ונחמה. בחומריהם גם הניפו תמרורי אזהרה מפני חברה שפונה לאלימות והקצנה ונכנעת לשאננות צרכנית ונוחות בורגנית. החמישיה יצרה כמה מהמערכונים והדמויות שעדיין מצחיקות אותנו, מכאיבות לנו ובעיקר נשארות עכשוויות ונבואיות גם 33 שנה אחרי".

עם היוודע החלטת האקדמיה מסרו חברי החמישיה: "גאווה גדולה לזכות בהוקרת האקדמיה ולקבל את הפרס בשנה שבה איבדנו חבר ולבנו חסר. רמי היה חלק בלתי נפרד מהדנ"א של החמישייה ולמרות חסרונו, אנו מבטיחים לשמור על רוחו הפראית והבלתי ניתנת לריסון. החמישייה שימשה לנו בית ומסגרת והייתה מעבדה של רוח ויצירה דרכה ניסינו לפענח את המקום הזה שבו אנו חיים. אנו מקווים שקולנו והיצירה שלנו ימשיכו להדהד ולעורר מחשבה גם בדורות הבאים".

• המסך
• החמישייה הקאמרית
• פרסי האקדמיה
• סאטירה ישראלית

"איך דבר כל כך נצחי יכול להיגמר?", שאל פעם אביב גדג'. ובכן, כנראה שיכול. בשורת האיוב על מותו של רמי הויברגר ז"ל, בגיל 61 בלבד, כואבת במיוחד גם בשל גילו הצעיר, וגם כי היא מבשרת על סופו של פרק בתרבות העברית. הויברגר הלך לעולמו, והשאיר מאחוריו מורשת תרבותית מפוארת. זו תמיד תהיה קודם כל "החמישייה הקאמרית" (וכמעריץ ותיק, אולי הדבר שהכי כואב לי שכבר לא יחזור), אבל אחריה היו גם שורה של סרטים, סדרות ומחזות שבהן השתתף. הויברגר, מעל הכל, היה באמת ובתמים כלבויניק של התרבות המקומית, במובן הכי טוב של המילה.
>>מחאת הלילה השחור בדרום העיר: "לא זקוקים למופעים נוצצים"

אחת הרעות החולות בתפיסה התרבותית היא ההנחה שיש מגירות – או שאתה "השחקן התרבותי והאיכותי", או "הבדרן הזול וההמוני". לרמי הויברגר לא היה אכפת מזה, ולכן הוא באמת עשה הכל: מצד אחד שיחק במחזות קלאסיים כמו "מקבת" ו"המלט" ו"מחכים לגודו", ומצד שני לא פחד להשתטות בתכניות כמו "מועדון לילה", "משחק מכור" או "מצב האומה", ובשני הצדדים ידע להיות הכי פרוע, מצחיק, קליל וכיפי. הוא הצליח להיות גם קרמבו מ"מבצע סבתא", וגם יוסף באו ב"רשימת שינדלר", וזה כשלעצמו חתיכת מנעד רחב.

מעל הכל אכן עומדת "החמישייה הקאמרית". הויברגר הוא חבר החמישייה הראשון שהולך לעולמו, אבל גם חלק מהותי מהדור הזה – דור שהוא קרא לו בראיונות "דור לבנון" – שהגיע לעולם התרבות הישראלי בתחילת שנות התשעים עם צעקה ברורה. הם לא רצו רק להצחיק או לרגש, אלא גם להגיד משהו על החברה שבה אנחנו חיים. ואת זה הוא עשה בחמישייה בכישרון גדול כאלוף המונולוגים. מההוא ש"שונא את כולם", דרך "מה שאני הכי שונא בצבא", דרך "ציטוטי הרס"ר" וגם אותו מונולוג כואב ונוקב בו גילם את דמותו של הרוצח יגאל עמיר.

המערכון הזה הוא כנראה הקטע החזק ביותר שהויברגר השאיר אחריו. וגם אם המציאות טפחה על פניו של הקטע המיתולוגי הזה – שכן הרוח של הרוצח המתועב כבר מנשבת ברחובות, בקרב המשטרה ובמסדרונות הממשלה – האומץ של הויברגר להגיד את הדברים האלה, בצורה הנוקבת ומעכירת השלווה הזו, ועוד בתכנית מיינסטרימית – הוא משהו שקשה למצוא היום.

ועדיין, גם אם "החמישייה" שעמד מאחוריה אכן הפכה לסמל, הויברגר לא ממש אהב את השיוך שלה או שלו למחנה אחד. "לא רק בשינקין אהבו אותנו", הוא אמר בראיון לארז טל ב-2008, וזה רק עוד אספקט שבמסגרתו הוא סירב להיות צפוי – היו לו דעות מאוד ברורות ונחרצות, אבל הוא לא היה מוכן להיות קלישאה. כששמעת את הויברגר מדבר, הרגשת שהוא לא מחויב למחנות, אלא באמת אומר את אשר על ליבו, גם אם לפעמים זה לא היה נוח למחנה "הקלאסי" שלו לשמוע את הדברים.

רמי הויברגר באמת לא שם זין. כלומר, סליחה על הביטוי הבוטה בטקסט הספד, אבל אין לי ספק שהוא לא היה מהסס להשתמש בו. הוא לא התייחס להנחות מוקדמות על שחקנים, על קומיקאים, על דמויות ציבוריות, לא פחד לעשות פרסומות אם זה אומר שצריך להתפרנס, וסירב לשחק לפי הכללים המדומיינים שיותר מדי אנשים (ומבקרים, חייבים לומר) חיים לפיהם. הוא עשה את מה שהוא הרגיש לו נכון, הוא היה אותנטי ב-300 אחוז, וככה הוא גם נכנס ללב הקולקטיבי.

כמו כל דמות גדולה בתרבות שלנו, את רמי הויברגר ז"ל יזכרו ביותר מדרך אחת. מהמחזות, החמישייה, הסרטים, הסדרות – הוא נגע בהרבה יותר מדור אחד, והוא גם ייזכר בצורה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבו. ילדי שנות ה-90 יזכרו אותו כגאון של החמישייה, ילדי שנות ה-2000 יזכרו את "קרמבו", אחרים אולי יזכרו את התפקיד ב"הבורר", או ב"מנאייכ", או כשאול אגמון ב"ילדי ראש הממשלה" האנדרייטד. וזה מה שבאמת ישאיר אותו כחלק מהנצח – הגיוון, והדברים השונים שהצליח לעשות.

יחד עם האומץ והכישרון, היו להויברגר גם צדדים לא קלים. הוא התמודד עם השדים שלו בשנים האחרונות לחייו, ומצער להבין שחלק ממה שיזכרו עליו היא אותה פרשיית הטרדה מינית, במסגרתה פוטר מההצגה "מבצע סבתא". אבל ברגע העצוב והנוראי הזה, מה שעומד כגל עד הוא היצירה המרהיבה שהשאיר אחריו. האיכות וההומור והרצינות והקלילות – הכל ביחד. וביום שהוא הולך, ולמרות שזה במקור נכתב כבדיחה – גם הברושים אשכרה ירכינו ראש.

• ❤ תרבות
• רמי הויברגר
• החמישייה הקאמרית
• מבצע סבתא
• הספד

בתרבות הישראלית, הסיפור הזה נפוץ למדי: מהשוליים החתרניים אל המרכז המעונב. כמו הרוקרים של רוקסן שחדרו עמוק למיינסטרים הגלגלצניקי; כמו הקומדי סטור שהתחילו מהופעות בבית ציוני אמריקה וגמרו בתור תחפושת לפורים; כמו אסי וגורי או קיציס ופרידמן, שהתחילו בשולי הפריים טיים וגמרו בתור לב הקונצנזוס. דוגמאות לא חסר. אבל שהסיפור הכי גדול במובן הזה הוא הסיפור של החמישייה הקאמרית.

היה היתה פעם תכנית מאולתרת לחלוטין, שהחלה כספיישל ניסיוני ליום העצמאות שצולם באולפנים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. חבורת שחקנים שלדבריה התחברו לגמרי במקרה, כותבים שעד אז לא כתבו בכלל לטלוויזיה ותכנית סאטירית שדיברה בשפה שאף אחד לא הכיר לפניה. התכנית הראשונה של החמישייה הקאמרית שודרה בלילה הראשון של ערוץ 2 החדש – 4 בנובמבר 1993, בשעה 23:35 בלילה. בקיצור, שטח הפקר מוחלט.

אם תסתכלו על לוח השידורים של ערוץ 2 באותו ערב, תמצאו תכניות שלא תזכרו שהיו קיימות בכלל: ממגזין להורה הלחוץ, דרך תכנית ספורט עם דני רופ ועד "בוקר טוב ינוחמיה" – סדרה קומית שכתב יאיר לפיד. נשבע לכם, יש את זה ביוטיוב. רק תכנית אחת החזיקה מעמד מאז ועד עצם היום הזה. היא חיה בתוכנו יותר מפורמטים משוכללים וראוותניים, והיא שינתה את השפה שבה אנחנו מדברים. לא פחות מזה.

החמישייה היתה שונה לחלוטין מתכניות המערכונים שקדמו לה – מ"ניקוי ראש" ועד "זהו זה". בתכניות הללו, הכוכבים היו לב העניין – הקסמים שחוללו טוביה צפיר או מוני מושונוב וגידי גוב על המסך, היו אלה שיכריעו אם התכנית הצליחה או לא. החמישיה, על אף השחקנים המאוד מוכשרים שעמדו בפרונט שלה, לא היתה כזו. היא היתה תכנית שהתבססה על הכותבים שלה ועל הכתיבה הייחודית והשונה בנוף. היא זו שהכניסה את החמישייה ללבבות של כולנו.

מ"הוא היה סקפטי" ועד "האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף", מ"מוות לעננים" ועד "מראה שאפשר", מציטוטי הרס"ר ועד המונולוג המצמרר של יגאל עמיר – החמישייה מופיעה בסוף כל משפט שאנחנו אומרים. היא חיה ונושמת, גם שלושים שנה אחרי ששודרה לראשונה, בכל לינק ביוטיוב שבו עולה באוב מערכון ישן שנשמע כאילו הוא נכתב ממש היום.

זה מוזר, כי חבורת הכותבים שהרכיבה את החמישיה אולי הפכה למוכרת בחברה הישראלית – אבל בעיקר בגלל דברים שהם לא החמישיה. מודי בר-און ז"ל הפך לגיבור תרבות מסוג אחר, בעיקר בעולם הכדורגל; אתגר קרת הוא סופר מצליח ומוכשר; עוזי וייל התפרסם בעיקר בגלל הטורים בעיתון. אבל לצד כל ההצלחות שלהם, הם הצליחו לעבוד ביחד על הפאנצ'ים והמשפטים שחדרו לשפה העברית ושינו אותה ללא הכר.

לחמישיה יש בעיה תדמיתית. היא נתפסת כתכנית אליטיסטית, משהו שיועד רק ליודעי ח"ן. אבל גם בדיעבד, היא ראויה לכבוד גדול יותר. זוהי תכנית שבדרכה השקטה והמתוחכמת, כמעט בלי שנרגיש, השפיעה רבות על השיחה שאנחנו מנהלים בינינו כיום. רק חמש עונות היו לחמישיה, בשני ערוצים שונים (בסוף ימיה היא שודרה ברשות השידור, תחת ניהולו של מוטי קירשנבאום ז"ל), אבל כמו לא מעט יצירות תרבותיות – ערכה גדל רק בדיעבד. השידורים החוזרים ובעיקר היוטיוב עשו חסד עם המערכונים הישנים של התכנית, שלא הכירו בה מספיק בימי חייה.

יש לא מעט יצירות תרבותיות ששינו את השפה – הגשש החיוור, כוורת, ארץ נהדרת. אבל כולן היו מיינסטרים ברור וקל לעיכול. ההצלחה של החמישיה והחדירה שלה לשפה ראויה להערכה – בעיקר בגלל שהיא לא חיפשה להתנחמד. היא השתמשה בשחקנים ולא בבדרנים, היא היתה חפה (כמעט) מאיפור או ממבטאים, והיא נגעה בכל הפרות הקדושות של החברה הישראלית. בטלוויזיה של היום, כנראה שזה היה נגמר בערוץ נישה או במערכונים באינטרנט. אבל בזכות הרגע הנדיר בהיסטוריה שבו היא נולדה, החמישיה הצליחה לשנות אותנו, לפחות לתקופה. חבל שלא נשארנו כאלה.

• המסך
• החמישייה הקאמרית
• טלוויזיה
• טלוויזיה ישראלית
• סאטירה ישראלית
• קומדיה ישראלית

האם אני חושש לתרבות? לא. אני ליטרלי עובד כרגע על סדרה לתאגיד, אבל שלומה לא היה יותר מובטח כשלפיד היה בשלטון. אני חושש לפרנסה שלי, אבל זה המצב בו הקריירה שלי נמצאת בו כבר יותר משלושים שנה. אי ביטחון הוא תנאי בסיסי ליצירה, וקשיים רק מתדלקים אותה. אנחנו נשרוד.

כל הזדמנות לעסוק בתרבות עברית תמיד משמחת אותי. רשימת היצירות המטרגרות שגיבשתי מעלה שני דברים פשוטים: אי אפשר להגיד על היצירות האלה שהן עוכרות ישראל, כי הן נוצרו מאהבת המקום, אהבת אנשיו וכבוד עצום למורשת אותה הן ממשיכות. וגם, העגלה שלנו, מר בן גוריון, רחוקה מלהיות ריקה.

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>>אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אזהתשובה נמצאת בתל אביב
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> מהו הומור יהודי? אחת מהתשובות מתחבאת אצל טאיקה וואיטיטי
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

"נמרוד" / יצחק דנצינגר

לא עם יהודי, אלא עם עברי שמחובר למקום הזה עוד לפני שהוא גילה את אלוהים. יצחק דנצינגר פיסל באבן חול אדומה את דמות הבסיס לאמנות עברית, מושפע בעליל מהפיסול באיזור הסהר הפורה ומציע שבמקום לחפש זהות בחרסים ומגילות, אולי אנחנו צריכים לחפש אותה אצל הפריזי, היבוסי, המדייני וכל שאר החבר'ה שהיו פה לפני שיהושע בן נון החליט לבוא לבקר. גם בעליל פסל ומסכה, גם לא נימול, עורר התנגדות כבר בשנות הארבעים, ועכשיו נמצא במרכז תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל. פותח ראוי לרשימה.

"מה אכפת לציפור"/ חנוך לווין

הצדיק בסדום, הראשון ששלף כרטיס אדום, הנבואה שעד היום מסרבים להקשיב לה. ברור ש"אבי היקר כשתעמוד על קברי", השיר שבו הקהל של הקאמרי דרש את הפסקת ההצגה, נמצא כאן (וזה "מלכת אמבטיה", לא האמבטיה), אבל הנקודה החביבה עליי לעצור בה בכל קריאה היא מערכון עונש המוות מתוך הרוויו "קטשופ": "כחבלן ותיק, פחדן ואכזרי אני מרשה לעצמי לומר שגורם ההרתעה הוא אחד הנימוקים החשובים בעד הטלת עונש המוות, ואני עצמי, לאחר ביצוע גזר-הדין, אירתע מלעשות מעשי טרור נוספים".

"אור פרא" / יונה וולך

קול באישה ערווה לא היה עלבון בשביל יונה וולך אלא אתגר. בספר שהפך אותה מנסיכת כפר אונו לנושא הלוהט בשיחות סלון בשנות השמונים, וולך לוקחת את המושכות אליה ומגישה רשימת תביעות למי שרוצה לבוא לשכב אותה. ולא נשכח את "תותים" שלקח רבים מאיתנו, לרבות כותב שורות אלו, למסע ראשון בין מגדרים. ואת "תפילין", שתקע טריז בין יונה וולך למשוררת החרדית זלדה – עוד משוררת שבדרכה, גם אם ממניעים שונים, סירבה לשתוק.

"נסים ונפלאות" / לאה גולדברג

הו כן, ברור שאישה חסרת ילדים שהיא "דודה של שום איש" לא תעבור בעולם בו אדם שאינו מממש את פוטנציאל ולדנותו הוא חוטא. אבל מה שידליק אור אדום בפיסת השלמות הזו בתחום ספרות ילדים היא העובדה שתל אביב מופיעה בספר כמו תל אביב – פתוחה, זורמת, מוכנה לקבל כל אחד גם בן עניים, גם דודה של שום איש וגם קוף.

"בעיקר על אהבה" / מאיר שלו

ברור שבהתחלה רצית למקם כאן את 'תנ"ך עכשיו' ולתת לו תעודת הוקרה על הוזזת הגבינה המשמעותית ביותר, אבל דפדוף מטפורי בספרייה שלי החזיר אותי לפסקה הנהדרת בספר ההרצאות הראשון של שלו, בו הוא מדבר על הנשים היפות בתנ"ך ומצר על כך ששום פרט ויזואלי אינו נתרם למען הקוראים על אסתר המלכה או שרה אימנו, בעוד שעמודים רבים ומשמימים משמשים לתיאור דקדקני של כלי הפולחן במקדש. בסופו של דבר, אומר שלו, מראן של נשות התנ"ך הוא תעלומה שממשיכה להעסיק אותנו, בעוד שמחתות המזבח מעניינות רק את רפי השכל שמעוניינים להקים את המקדש השלישי. כמה שורות מספיקות לשלו כדי לחלץ שתי אמיתות מוחצות – יד על הלב התנ"ך לא כזה ספר טוב, ומותר להגיד שחלקים ממנו הם די שטויות. הסבטקסט של כל עונות היהודים באים, רק מגיע מהר לפואנטה.

"לאן נעלם דניאל וקס?" / אברהם הפנר

סרט שקשה לדמיין את ישראל בלעדיו, אפילו שבזמן אמת ראו אותו פחות מעשרת אלפים איש. טענה ניצחת ונצחית בעד קרן הקולנוע. שנת 1972, מלחמת יום כיפור מחכה מעבר לפינה. על פתיליות בכל הארץ מתבשל בשיכונים המהפך, והאשכנזים עסוקים בעצמם. אברהם הפנר מוציא את ליאור ייני כיהודי שנגזר עליו כנראה לנצח להיות נודד, למסע חייו בארץ שאיבדה את הלהט שיצר אותה לטובת שיעמום של שגרה. אם תרצו, נציג של כבוד לז'אנר האשכנזים הבוכים לצד "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו-"זכרון דברים" של שבתאי (גילוי נאות: מעטים הדברים שיעוררו בי יותר בחילה מההאשטג הגזעני "מה אשכנזי בעיניך"), ואם ממש תתעקשו, החצי השני של הצגת הגבר הישראלי כלוזר ב-72, שמשלים את "מציצים". הארץ בכל מקרה לא שווה כמו שפעם עשינו ממנה. כוסאמק וקס.

"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'…" / ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו אמר בכמה הזדמנויות שהוא מצטער שלא השכיל להשתמש בביטוי פחות מעורר שאט נפש מ"יהודו-נאצים", אבל זה רק התירוץ לפסול את ליבוביץ', לא הסיבה. ליבוביץ' מעמיק, מקשה, מתעקש לברר כל סוגיה לפרטיה לפני שהוא מחליט. אתם יודעים, כמו שיהודי אמור לעשות כשהוא נתקל בטקסט. מעט מוזר שפילוסוף מואשם בפלספנות, אבל בדיוק עבור החוששים יצא הלקט הכה מועיל של חלופות מכתבים שניהל ליבוביץ עם כל מי שפנה אליו בשאלה – פוליטיקאים ואנשי תרבות כמו אנשים מן השורה. רעיון לא פחות איקונוקלסטי ממתן פרשנות אלטרנטיבית של התנ"ך הוא התייחסות לתנ"ך כאל ספר שחשיבותו היחידה היא הדרכה באשר לעבודת האלוהים. כל שימוש אחר שלו – ספר הגות, מסמך היסטורי, קוד מוסרי או ספר שירה – מיותר לגמרי. וגם בתור ספר שירה, נותן ליבוביץ' מייק דרופ, זה לא פושקין.

החצר האחורית

יענקלה רוטבליט נתן את הרגל לשחרור ירושלים, ואת הלב לשחרור שלנו. כמעט חצי מאה אחרי שהוא יוצא בקריאה לשיר לשלום ולא למלחמות, דווקא אחרי הניצחון הכי גדול של ישראל (כך לפחות חשבנו פעם), הוא משתף כוחות עם קאדר צעיר כדי להוציא את האלבום הכי לא צולע שאפשר לדמיין. רצף שירים מנצח שבאמצעו – הקינה שבה רוטבליט מדהד את "התשמע קולי" לזמר באמת נוגה שנגמר במצב ששוכב על הגב. ואיזה כבוד הוא הביא לכולנו. אם נמרוד פתח את הרשימה כאיזה שהוא אות לכך שלחשוב מחוץ ואפילו נגד הקופסה הוא הדרך להיכנס למועדון המאוד צפוף של תרבות עברית, החצר האחורית מראה שגם ללא תמיכה ממוסדת, יצירה מקורית וחדשה תצבור את הקהל שלא ייתן לה לגווע.

"כל השירים עד כה" / דליה רביקוביץ

ענת גוב זכרה לברכה אמרה בזמנה על הסכם אוסלו זכרו עוד יותר לברכה, כי רק נשים באמת יכולות לרצות שלום, מכיוון שרק נשיאת ילד תשעה חודשים גורמת להעריך את החיים. וולך וגולדברג לא היו אימהות, אבל דליה רביקוביץ אכן ריחמה מלוא הרחם וגילתה אמפתיה אימהית גם למי שהוצגו לנו בתקשורת (שמאלנית, מיין תוכעס) כמחבלים. האוסף הזה רחוק ספר אחד מלכלול את כל יצירתה של המשוררת שנלקחה מאיתנו מוקדם מדי, אבל מספיק להדהד את זעמה (המאופק, בכל זאת דליה רביקוביץ) על התהומות שישראל התדרדרה אליהם במלחמת לבנון:
"כמה ילדים יש לכם?
כמה ילדים היו לכם?
קשה לשמור במצב כזה על ילדים"

"אבל למה אין ערבים שכותבים שירים על משפחת פוגל?!". לא יודע שאין, לא בדקתי – אבל מצד שני אני לא זה שטוען שיהודים יותר מוסריים.

"יורים ובוכים" / החמישייה הקאמרית

צה"ל שהיה בקום המדינה, צבא הגיבורים שנולדים מהים והולכים בשדות, היה כור היתוך ב"התגנבות יחידים", ומקום בו גברים יכולים לעבור סוף שבוע אבוד ב"גבעת חלפון", מגיע לתחנה סופית במערכון שכתב אתגר קרת לדב נבון בדובון מול שי אביבי במדים מקופלי שרוול -והוא שמראה את מה שהצבא היה בשביל כולנו: פאזה מיותרת באמצע החיים שלא מועילה לאף אחד, והכי פחות לביטחון המדינה. המערכון גדוש בשורות מחץ: "תיזהר עם הדוגמאות חייל, השבת שלך כבר בסכנה", "מי הביא כזה לטח לגולני", וכמובן התגובה האולטימטיבית לחיילים הבוכים בכותל, "(פחח) צנחנים". אבל כמו אצל החמישיה, אין פאנץ', והמערכון מסתיים בדב נבון קורס ומתמוטט לבדו לחלוטין תחת משקל הצער שלו.

ואחד שלכאורה לא צריך לדאוג, אבל לגמרי כן: "אורח נטה ללון" / ש"י עגנון

וידוי אישי, כשהתבקשתי לערוך רשימה זאת, אמרתי שאני לא מרגיש בנוח לדרג יצירות, ושאני בטח לא מוכן ליצור רשימה בלי עגנון. נראה דווקא שמקומו של עגנון בקאנון מובטח, לא משנה מי יהיה בשלטון. ירושלמי דתי, שמרן, שמאוד שמח על כיבוש יהודה ושומרון. אבל בואו לא נטעה. כשמירי רגב התמנתה לשרת תרבות, היה לה מאוד חשוב להגיד שלא קראה צ'כוב. זה כשלעצמו לגיטימי, אבל לא לגיטימי לשרת תרבות לנפנף בגאווה בכך שהיא *לא* קראה משהו. כמו ש"לא ראיתי ואני לא מתכוון לראות" לא הייתה בעיני דעה קבילה על פוקסטרוט. בורות אינה דבר להשוויץ בו. וזו הסיבה שמקומו של עגנון, כדרך סעיפים אחרים ברשימה הזו, גם בסכנה. עגנון היה מעמיק, פרטן, לא דיבר במשפטים שקל להדפיס על סטיקרים. יותר מדי אשכנזי, יותר מדי תובעני, או במילות התקופה – חופר. ומה עם פרס הנובל? גם לרבין היה. לא הרשים

• ❤ תרבות
• יהדות
• עברית
• לאה גולדברג
• החמישייה הקאמרית
• דליה רביקוביץ'
• החצר האחורית
• מאיר שלו
• חנוך לוין
• אריק שגב
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 930 // השאלה היהודית