הכיבוש חזר לתל אביב והפך לחלק בלתי נפרד מהמחאה. כך זה קרה
בהתחלה עוד צעקו עליהם ש"עכשיו לא הזמן" לדבר על הכיבוש, אבל תל אביב התעוררה ונזכרה להסתכל לכיבוש בעיניים, המסרים של הגוש נגד הכיבוש חלחלו אל תוך מחאת הדמוקרטיה, פעילים חדשים הצטרפו, ולראשונה מזה זמן רב הכיבוש חזר לשיח העירוני. יצאנו לברר מה קרה כאן
"אין דמוקרטיה עם כיבוש", "דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד לים", "יהודית וגזענית" ו"איפה הייתם בחווארה": אם השתתפתם במחאה נגד ההפיכה המשפטית הדיקטטורית ב-15 השבועות האחרונים – ראיתם את השלטים האלו, שמעתם את הסיסמאות האלו, סיכוי טוב שאפילו שרתם או צעקתם אותן בעצמכם. מפני שב-15 השבועות האחרונים התעוררה תל אביב מתרדמתה לשיח הכיבוש – וההתנגדות לכיבוש – כפי שלא שמענו אותה כבר חמש עשרה שנים.
זה קורה בכל הארץ, אבל בעוד חיפה ובעיקר ירושלים נשאו את נס התנגדות גם כשהיה מדובר בכמה עשרות בודדים של פעילים ופעילות רדיקליים, תל אביב נרדמה בשמירה. אפשר לדבר על התמרכוזתה של העיר, על דמוגרפיית העשירים במגדלים, על הקיטוב מול השכונות וחוסר ההשקעה בהן ועל העדפות של מפלגות כמו מרצ למקד את משאביהן בנושאים כמו זכויות הקהילה הגאה בלבד – כולן סיבות שסייעו לנתניהו באחד מהישיגו הגדולים כראש ממשלה: להרדים את שיח הכיבוש בכלל ולהפוך את השתיקה לסטטוס קוו בכל הארץ ובתל אביב בפרט. כעיר שתופסת מעצמה קול מוביל, שלא לומר מכתיב, בכל מחאה – בנושא הכיבוש תל אביב העבירה בשמחה את המקל לערים אחרות. ואז הגיעה המחאה נגד הדיקטטורה.
>> בארץ הדבשת: השילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל
>> מרכז מתאבד: הניסיון להדיר מהמחאה שותפים הוא התאבדות פוליטית
אחרי שתיקה מדחיקה וארוכה, קריעת החוזה המוחלטת בין העם לממשל פתחה פתח לשיח שכנראה לא התבצע בישראל מעולם – על חובת השירות הצבאי, על חוקה, על הפרדת דת ומדינה, על הכיבוש. תל אביב נכנסה דרך הדלת הזאת בכל ההתלהבות המאפיינת – והגוש נגד הכיבוש שבהתחלה גרר אמוציות רבות מצד מפגינים אחרים הפך לחלק בלתי נפרד מהמחאה בקפלן.
פתאום כולן מסתכלות לכיבוש בעיניים
"יש פניות מכל הארץ מבאר שבע ועד קריית שמונה", אומרת רונית שקד, ממקימות תנועת המחאה "מסתכלים לכיבוש בעיניים", "יש מקומות שיש בהם רק ארבעה אנשים, אבל קודם לא היה בהם אפילו אדם אחד. הסיפור הוא שאנשים הפסיקו לפחד לדבר על הכיבוש. על זה שבכלל יש כיבוש. שיש עם פלסטיני. שהם מתנגדים לכיבוש. בתל אביב כבר לא מפחדים להניף את דגל פלסטין. אנשים מבינים שזאת אחת מהדרכים להביע סולידריות. הדגל לפעמים מעורר כעסים וגם מעורר שיח – רוצים דמוקטיה? ככה עושים את זה בדמוקרטיה. מכילים גם סמלים שמייצרים אי נוחות. ואנשים מכילים".
שקד מצביעה לא רק על צמחיחת הגוש כקול בתוך המחאה אלא רואה איך המסרים מחלחלים בחזרה למיינסטרים התל אביבי. "בקפלן אנשים שאינם פעילים שלנו הולכים עם חולצת אין דמוקרטיה עם כיבוש. עוברים דרך הדוכן ולוקחים סטיקרים ושלטים לפני שמצטרפים לצומת המרכזית של ההפגנה. אין איזור בהפגנות שלא רואים שלטים שלנו".
"מסתכלים לכיבוש בעיניים" נוסד בזמן ממשלת השינוי. אחד העקרונות שהנחו את היווסדו היה להנכיח את הכיבוש במקומות הדוממים שבהם השיח הזה לא קיים. לא סתם הם החליטו להעמיד את אוהל ההסברה שלהם מול שרונה כל חמישי. שקד רואה בשטח איך ההתעקשות להנכיח את הקול הזה אפשרה למפגינים לקחת חלק במחאה. "זאת מסגרת התייחסות שלא היתה קיימת קודם", היא אומרת. "אנשים לא דיברו כי לא היה איפה. השיח לא היה קיים. עכשיו יש התעוררות. אנשים מתקשרים ושואלים איך אפשר לעזור, להצטרף לפעילות, להצטרף לגוש. בהתחלה היינו קטנים ואז יותר ויותר ארגונים הצטרפו אלינו. אנשים רוצים ללבוש חולצות עם מסרים נגד הכיבוש. זאת כבר אקטיבציה של מחשבה. משהו שפשוט לא היה קודם. יש אנשים מכל הגילאים אבל יש גם התעוררות מאוד מעודדת של צעירים".
הצעירים והצעירות פתחו חלון חדש לשיח הכיבוש
רוני, אקטיביסטית תושבת יפו בת 24, שהרימה השבוע מיצג נגד הכיבוש בצ׳ארלס קלור מול בית האצ"ל בזמן שראש ממשלת החורבן נכח במקום – מספרת שהיא אמנם נחשפה לשיח הכיבוש כבר מ-2019 כאשר הוריה הפכו לפעילים בנושא, אבל רק בחודש וחצי האחרונים, בזכות ההפגנות, היא התחילה להיכנס לקבוצות, להכיר אנשים וצורות מחאה שונות, היכרות שהניעה אותה להרים את המיצג. "בסוף אין מי שיארגן את הדברים האלו, זה פשוט להחליט לעשות וליזום. כששמעתי שביבי מגיע לבית האצ"ל אמרתי שיש פה הזדמנות, נעשה מיצג חוקי ופשוט. הצטרפו הרבה אנשים ובמיצג עצמו השתתפו כ-50 איש".
גם היא חושבת שהמחאה פתחה חלון מחודש לשיח ההתנגדות לכיבוש. "מאז ההפגנה הראשונה הגוש גדל והשיח התרחב. אני רואה שיש פעילים חדשים ואפילו עם חברים שלי, בלי קשר להפגנות עצמן, אני רואה שיש פתאום התעוררות כללית ויותר מקום לשיח על מה שקורה בשטחים הכבושים. אני לא הכרתי שיח כזה קודם בתל אביב, אבל בהחלט יש יותר פתיחות לשמוע ואנשים שעד עכשיו לא התעניינו מדברים על זה".
ההתעוררות הפוליטית שרוני מזכירה התבטאה בהפגנות האחרונות בפעולה לא פחות ממדהימה: צעירים בני 17 שורפי צווי גיוס. המחזה מפוצץ הראשים הזה הועלם על ידי תקשורת המיינסטרים, אז נאמר את זה שוב: בהפגנות האחרונות בקפלן חזינו במשהו שעדיין לא ראינו בישראל – צעירים שורפים צווי גיוס ומערערים על הטאבו הישראלי הגדול מכולם (כן, אפילו יותר מלהביא ילדים או עוד ילד ולערוך לו ברית מילה. תגידו לאמא שאנחנו אמרנו) – הצבא.
"המסרים של הגוש עוברים הלאה", אומרת רוני, "איפה הייתם בחווארה התחיל בגוש ויצא החוצה. אנשים מצטרפים לסיסמאות שלנו ואני רואה אנשים מאמצים את המסר המרכזי – אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש. אני מקווה שזה ימשיך לגדול". אבל האם מדובר בבועה בתוך הבועה התל אביבית, שתתנפץ עם תום המחאה, יהיו תוצאותיה אשר יהיו? "זה קורה בכל הארץ – אנשים מבצעים כרגע את הקישור הכי בסיסי", אומרת שקד, "אנחנו מחזיקים אנשים תחת שלטון צבאי ללא זכויות אזרח ודמוקרטיה וזה מחלחל גם אלינו. יש הרבה אנשים חדשים שלא הגיעו לפני ומגיעים עכשיו. לא מדובר בפעילים רדיקליים אלא באנשים שנזכרו בעוול של הכיבוש ותודה לממשלה שלא מורידה את זה מסדר היום. אם בהתחלה השיח על הכיבוש בהפגנות יצא רק מהגוש כעת הוא מתפשט לאיזורים נוספים בקפלן באופן עצמאי".
לא שכחנו את יפו. כלומר, שוב שכחנו את יפו
המסרים של הגוש אכן מתפשטים – קל לזכור ולהזכיר רגעי שיא כמו אלפי בני אדם השואלים את השלטון "איפה הייתם בחווארה" – אבל דווקא היטמעות המסרים האחרים כולל דיברורם מהבמה המרכזית, כמו ההתגנגדות למליציות הכהניסטיות שהתחילה בגוש והדרישה לדמוקרטיה לכולם מהירדן ועד לים שהפכה סיסמא שכיחה בהפגנות, הם שמעלים תקווה בלב הפעילים כי לא מדובר באופורטיניזם רגעי של המחאה אלא בהפנמה עמוקה יותר.
הגוש גדל בחודשים האחרונים לכאלף מפגינים, חלקם מגיעים עצמאית וחלקם משתייך לארגונים כמו שוברים שתיקה, חד"ש, ארץ לכולם, לוחמים לשלום, שלום עכשיו ועוד, ואפשר לראות בו צעירים רבים שקיצוניותה של הממשלה גרמה להם להסתכל על דברים אחרת. ומחוץ לגוש, בכל מקום שלא תישאו אליו עיניים במהלך ההפגנות בקפלן, יקפוץ לכם לרדאר מסר נגד הכיבוש. ומה לגבי הקולות במחאה שטוענים ש"עכשיו לא הזמן" לדבר על הכיבוש? "יש את הקולות האלו", אומרת שקד. "גם בהפגנות יש אנשים שבאים ואומרים שאנחנו צודקים אבל זה לא הזמן. נוצרות שיחות והשיחות האלו חשובות, כי מתי הזמן? זה הרי אף פעם לא הזמן להזכיר את הכיבוש".
עוד נושא שהמרכז בכלל ותל אביב בפרט היו מעדיפים לשכוח היא יפו: יחד עם גדילת הגוש וחלחול מסריו לשיח המיינסטרים התל אביבי אי אפשר להתעלם משתיקתה הרועמת. הקהילה היפואית ערכה אמנם הפגנות בימי השיבוש והשיתוק שהביאו כמות נאה של מפגינים כולל נוכחות ערבית, אבל להתעלמות התל אביבית רבת השנים מערביי יפו וסבלם – יש מחיר. "ההפגנות לא מדברות לתושבי יפו הם בכלל. לא חלק מהשיח – למרות שהיו הפגנות ביפו בימי שיבוש – אני לא חושבת שהם יבואו לקחת חלק. הם הרי הראשונים שיסבלו ממה שקורה, אבל הניתוק הרגשי שיש להם מהפוליטיקה מאוד מובן בעיני כי אין להם מקום". אומרת רוני. "להיות בתוך הפגנה עם ים דגלי ישראל שמסמלים את כל הדברים הרעים שקרו להם, זה קשה מאוד וזה מובן".
ומה צפוי לנו הלאה?
"תל אביבים צריכים לשאת את הקול של התרבותיות. בתל אביב יש מקומות כמו התדר ואת בית של סולידריות – גני עדן קטנים לאנשים שמביאים תכנים יותר מאתגרים", אומרת רוני, "הקרנה של סרטים, דיבייטים, אמנות – ככה רעיונות חודרים. לא דרך הרצאות אלא דרך אירועים, דרך החיים עצמם. בסוף זה אנשים קטנים שמרימים אירועים והרעיונות מחלחלים. זה האקטיביזם הדרוש כאן".