מה יותר ישראלי מהשילוב הקטלני בין הדחקה, עליונות ועמית סגל?
למרבה הצער, לא הרבה דברים. בדיוק כמו ישראל, עמית סגל הוא אנדרדוג שצמח למימדים מפלצתיים אבל נשאר עם תודעת קורבן. אנחנו אוסף של גמלים שמסתובב עם דבשות ענקיות על הגב ורק מצביע על דבשות של אחרים, ואנחנו רק מתרחקים יותר עמוק לתוך המדבר
"לכרוז לנוסעים, ביום השואה, כאשר אתה יודע בוודאות שרבים מהם לא סבורים כמוך, רק כי אתה יכול – זה הביטוי המובהק ביותר לתפיסה האמיתית של הטייס הנ״ל: שדעתו שווה יותר, ורק היא ראויה להישמע. ולזה ייקרא מאבק למען הדמוקרטיה. מרוב דבשת יש לנו כאן גמל מעופף"
(עמית סגל בטוויטר, על קברניט אל-על שהעז להגיד במהלך טיסה ביום השואה משהו שלא בא טוב לדף המסרים המדבר, כאילו ששימוש במעמד הציבורי להביע את דעותיך זה לא משהו שעמית סגל עושה על בסיס קבוע)
>> מה ישראלי בעיניך? התשובה הנכונה היא ההתנגדות לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? אבו חסן כמובן // אריק שגב
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר
עמית סגל. זה מה שישראלי בעיניי. הוא כל מה שישראל הפכה להיות. תסכלו עליו, ותראו אותנו. אנדרדוג שצמח למימדים מפלצתיים, אבל נשאר עם תודעת קורבן מוחלטת. מופע בלתי נגמר של רהב וביטחון עצמי שלא מגובים בשום תוצאות בשטח. צדקן מוחלט שחושב שכל מי שלא מסכים איתו, שונא אותו. ומה שהופך אותו באמת לסמל של הישראליות החדשה – חוסר היכולת להבין את כל זה. כי אין דבר שיותר מאפיין את הישראלים מאשר דבשת ענקית על הגב שלהם שהם לא מסוגלים ו/או לא רוצים לראות.
מדינת ישראל היא מדינה שנבנתה על שני יסודות. הראשון הוא הדחקה. המוטו הישראלי הוא "אני מדחיק משמע אני שורד". אין עם בעולם שהצליח להדחיק באופן כל כך יעיל ואפקטיבי טראומה לאומית כל כך קטלנית כמו השואה. ספק אם יש הרבה מדינות שהיו מצליחות לשמור על מראה נורמלי כשהן חיות על הר געש ביטחוני כל כך פעיל שיכול להשמיד אותך בכל רגע. או לפחות לנסות. הדחקה היא מה שמאפשר לנו להמשיך קדימה ולא להתעסק מבוקר עד ערב באסון שמביא עלינו ועל שכנינו הכיבוש.
הבעיה עם הדחקה, היא שיש לה תופעת לוואי. ברגע שאתה מתחיל להדחיק, אתה פשוט לא יכול להפסיק. אתה מדחיק הכל. את העשבים השוטים, את הטעויות, את הלקחים. אתה פשוט מסתכל קדימה וצועד באוטומטיות. לא עוצר לחשוב. לא עוצר לבדוק. הפחד לפגוש משהו שאתה לא רוצה או יכול להתמודד איתו, גורם לך לא להתמודד עם כלום. במקום לחשוב קדימה, מאלתרים.
היסוד השני שעליו יושבת המדינה הוא תחושת עליונות. אנחנו הרי העם הנבחר, לא אנשים פשוטים כמו שאר העולם. רק שמי שחושב שהוא יותר טוב מאחרים במקום אחד, יחשוב את זה גם במקום אחר. אם יש מדרג של בני אדם והיהודים הם מעל כל השאר, הרי שמדרג כזה יכול להיות גם בתוך העם היהודי. כלומר יש כאלו ששווים וחשובים יותר.
>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע
התוצאה של השילוב הקטלני הזה, בין תחושת עליונות לבין הדחקה, הופך את הישראלי לתופעת טבע. אדם שיכול להטיף נגד אלימות ולתעלם לחלוטין מהשיטות האכזריות של הכיבוש. שמסוגל לראות את העוולה הקטנה ביותר ולהתקומם מולה, אבל להיות עיוור לחלוטין לאותה איוולת מהצד שלו. אוסף של גמלים שמסתובבים במדבר עם דבשות ענקיות על הגב, עסוקים בלהצביע על הדבשות של אחרים, ולהתעלם מזו שעל הגב שלנו. אחרת איך אפשר היה לשבת באולפן מרכזי ולחרטט על "ממשלה של תומכי טרור", כשיש לך כזאת דבשת משפחתית של "טרוריסט ללילה אחד".