למרות הכל, אני עדיין מאמין בישראל. מצד שני, אני מאמין גם בבית"ר

"בית"ר? באמת? אתה לא נראה בית"ר".

אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה ממישהו – מחברים לבית ספר, דרך תיכון, דרך צבא ועד חברים במקום העבודה שבו אני עובד היום, יכולתי לקנות את בית"ר ירושלים מברק אברמוב (ולא בטוח שהייתי רוצה). אבל האמת היא שאף פעם לא ידעתי אם הפליאה הזו היא עלבון או מחמאה (למרות שכמובן, העדפתי לקחת את המחמאה ולברוח). כי זה בעיקר העיד על כך שאנשים חיים עם תפיסה מאוד ברורה של אוהד בית"ר ירושלים בראש שלהם. כמו כל סטריאוטיפ, התפיסה הזאת מבוססת על משהו מן המציאות, אבל מדויקת היא לא. אבל לך תסביר את זה.

>> מה ישראלי בעיניך? יש תשובה נכונה. להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

כן, בית"ר ירושלים היא הדבר הכי ישראלי בעיניי. הקבוצה שנוסדה בשנות ה-30 של המאה העשרים, רגע לפני השואה. שבהתחלה עוד כונתה "נורדיה ירושלים" (ועוד נגיע לנורדיה), כי המשטר הבריטי אסר על תנועת בית"ר להתארגן בארץ ישראל; שחיה שנים תחת צל המשטר המפא"יניקי ומועצת הפועלים של הבירה – עד העלייה החדה באמצע שנות ה-70. עד שילד בן 17.5 בשם אורי מלמיליאן שם אותה על המפה מול מדינה שלמה. ואחר כך עוד גביע, ועוד סגנות, עד האליפות ההיסטורית של 1987. והנה בא אלי אוחנה, וקשטן, ואליפות נוספת אחרי עלייה מהליגה הלאומית ב-1993. ואחר כך, ההונגרים ואבוקסיס, ובהמשך גם גאידמק וקבוצת הכוכבים… מהשורשים הצנועים, משכונות הפחים והצללים של עיר הבירה, אל הקונצנזוס. לקבוצה שיש לה אוהדים בכל יישוב בארץ, שכבשה את הפריפריה ומופיעה בכל מקום – ממשאיות בכבישים דרך כתובות גרפיטי ועד לכנסת ישראל (אפילו לבית הנשיא).

אתם לא יודעים כלום על האוהד הממוצע. אוהדי בית"ר בשוק מחנה יהודה (צילום: שאטרסטוק)

בית"ר ירושלים היא אגדה ישראלית – אבל כמו שהגדיר מודי בר-און זצ"ל, אין אגדה ישראלית בלי מלחמה אחת לפחות. ובית"ר, מה לעשות, היא גם סיפור מורכב. כי לצד ההצלחה האדירה, היו שם גם כוחות אפלים. גזענות שהתחילה מקריאות ספורדיות ביציעי ימק"א והפך לימים לחיבור מסוכן ומושחת עם גורמים כהניסטיים ואלימים. גם תחת המשמרת שלי כאוהד, בית"ר כארגון וכמועדון ספורט עברה תהליכים רעים מאוד לאורך השנים. בעיקר בשנים האחרונות. הרבה פעמים גם אני נתקלתי בדילמה הזאת – איך אפשר לנתק אהבה? מה עושים כשבשם הדבר שאתה אוהב מילדות, נעשים דברים כל כך רעים? מה עושים כשהאהבה הכי גדולה של חייך הופכת לתירוץ לאנשים כדי לשרוף מגרשי אימון, או לאיים על שחקנים, או לזרוק אבנים על הקפטן – או אפילו לשרוף את הבית שלך? ואיך לעזאזל עוד נותר הווטו המיותר והמביש על שחקנים ערבים? למה את בית"ר לא יכול לייצג שחקן ערבי?

אז אמרנו נורדיה? היא היתה הטוויסט בעלילה. קבוצת האוהדים שקמה ב-2014, ומשחקת היום בליגה ב', היתה הניסיון לפתור את הדיסוננס הזה – להקים את בית"ר מחדש, בלי גזענות ובלי אלימות. האם המשימה הזו הושגה בהצלחה? בינתיים לא, אבל הרעיון נשאר שריר וקיים. והוא יישאר שריר וקיים, כל עוד האלימות והגזענות המכוערות יישארו.

אבל אין סיפור ישראלי כמו בית"ר ירושלים – דווקא בגלל המורכבות. דווקא בגלל החיבור בין כל מה שטוב ויפה בכדורגל – העממיות, השכונתיות, ירושלים עצמה, הקהל הסוער והיצרי, השחקנים הגדולים שהיו שם לאורך השנים. ואז יש גם את הדברים הפחות יפים. אתם יודעים מה הם. כמו ישראל, גם בית"ר ירושלים מלאה בפגמים – מלאה בדברים שיש לתקן. ובכל זאת, זה לא מונע ממני מלאהוב אותה עד הסוף.

לשרוף את הלב, לשרוף את המועדון, לשרוף את המדינה (צילום: חיים צח, יח"צ כאן 11)

בשנים האחרונות, אין שאלה שאני שומע יותר מאשר "האם אני אוהד את נורדיה או את בית"ר". האמת המוזרה היא שאני אוהב את שתיהן, ולא, אף פעם לא ראיתי סתירה ביניהן. כשבית"ר ירושלים עולה לדשא בשבת, למרות חלק מהאוהדים שלה, אני עדיין רוצה שהיא תנצח. אין בי יכולת אמיתית להתכחש לקבוצה שמלווה אותי 26 שנה מחיי. היא שם, והיא שלי לא פחות משל אף אחד. ונורדיה, מנגד, שם כדי יום אחד לתקן – לגרום לכך שהאהבה הישנה ההיא תוכל להחזיק מעמד. וגם ישראל זה אותו סיפור, רק שלא ברור בדיוק אם יכולה להיות לה נורדיה חלופית.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטוני מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק

גם את ישראל, כמו את בית"ר, אני ממשיך לאהוב. אין לי יכולת אמיתית להתנתק ממנה. על אף כל הבעיות והמורכבויות והרגעים שהיא גורמת לי להתבייש בעצמי ובה, האהבה הזאת נשארת בחיים. רק בשביל הסיכוי שיום אחד, הבית הזה יתוקן. זאב ז'בוטינסקי, מייסד תנועת בית"ר, אמר פעם ש"אין בכוחו של אדם לעקור מליבו את התקווה לעתיד טוב יותר". אני, שנולדתי ברחוב ז'בוטינסקי, מאמין במשפט הזה בכל מילה. שם החיבור שלי למדינה ולקבוצה של המדינה. עד שיהיה טוב. עד שננצח.