הכבש של כולנו: המאסטרפיס הישראלי של יהונתן גפן יחיה לנצח

איך שיר נולד? כמו הצחוק. זה מתחיל מבפנים, ומתגלגל החוצה. אבל גם העצב הוא כזה. מגיח פתאום כשאתה לא מוכן ותוקף אותך כמו אגרוף. וההודעה על מותו של יהונתן גפן הייתה בדיוק ככה. מכה אדירה בבטן הקולקטיבית של התרבות הישראלית. של תל אביב. שלנו, שגדלנו על השירים שלו.

לפני 40 שנה, יהונתן גפן היה תשובה הגיונית לחלוטין לשאלה "מה ישראלי בעיניך". הוא היה התגלמות החלום. נהלל, הצנחנים, חבורת לול. גפן היה האב טיפוס של הישראלי המודרני. זה שצמח מהאדמה, נלחם עליה ואז הבין, אחרי הטראומה של יום כיפור, שאולי במקום למות בעד ארצנו, כדאי לחיות בעדה. מעטים האנשים שידעו לעשות עם השפה העברית דברים כמו גפן. דברים שהם באותו הזמן מופלאים כל כך ומגונים כל כך.

הוא היה אמן של מילים. איש שידע להגיד את הדברים הכי כואבים והכי נפלאים, באופן הכי ברור והכי נכון. הוא שלט באופן נדיר בכל הספקטרום. מהממלכתיות האבלה של "הנסיך הקטן" לחתרנות הקומית של "לוקח ת'זמן". מהנוסטלגיה העגמומית של "יכול להיות שזה נגמר" לנבואה המתקתקה של "יהיה טוב". צחקנו איתו, בכינו איתו, אהבנו איתו. גדלנו איתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מכל פלייליסט ישראלי.

לאורך השנים, גפן נשאר גפן, אבל הישראליות הלכה והתרחקה ממנו. הוא היה שמאלני מדי, אשכנזי מדי וכמו כל בני גילו גם קצת שוביניסט מדי. ישראל של שנות האלפיים לא אהבה את הפוליטיקה שלו, את אורח החיים שלו, את הדעות שלו, את הדיבור המוזר שלו. יש אנשים שהיו מנסים להשתנות. אבל גפן, אחד הפובליציסטים היותר אמיצים שהיו כאן, בחר לא הוריד את הראש. הוא המשיך להגיד ולכתוב את דעתו גם כשזה לא היה פופולרי, גם כשאף אחד כמעט כבר לא רצה להקשיב.

אבל כל הטקסטים שגפן כתב עומדים בצל ליד יצירת המופת האמיתית שלו, הכבש ה-16. על הנייר זה אלבום ילדים. בפועל זו אומנות נשגבת. אלבום אחד שהוא מדריך הפעלה לחיים לילד דובר העברית. כל השאלות, כל הפחדים, כל האהבות, כל המריבות, כל הגעגועים שילד רק יכול לחלום עליהם. הכבש הוא המונה ליזה של גפן. הוא "החמניות" שלנו. יצירה על זמנית, חוצה דורות, שהיא לא רק מאסטרפיס. היא תרבות ומסורת ובעיקר, הכי ישראלית שיש.