יש אמנים שמדברים עליהם בהערצה. על יהונתן גפן מדברים באהבה
אחד מהאורות הגדולים של התרבות הישראלית כבה היום. בין השירים, הספרים, העמדות מעוררות המחלוקת בימים שבהם זה היה מעשה אמיץ לעורר מחלוקת, והיכולת שלו לשים במילים את כל מה שאנחנו לא יכולים // אנחנו כבר מתגעגעים
אומרים שבמסורת היהודית, גם אור קטן יכול לגרש חושך גדול. בפרשנות האישית שלי, תמיד חשבתי על המוזיקה, על המילים, בתור האור הזה – משהו שהוא לא תמיד גדול, אבל כזה שמצליח לפלס דרך – להראות את הכיוון בתקופות שבהן הכל נראה אבוד. ודווקא בתקופה שבה החושך הולך וגדל מסביב (לפעמים באופן מבהיל), האור של יהונתן גפן כבה.
כמו פנס בחושך, הוא ליווה את כולנו. לא משנה מתי נולדנו ולאן התפתחנו, הוא היה שם בדרך שלו. עם השירים הנפלאים שכתב, עם הטקסטים המאלפים, עם האומץ הבלתי נתפס לעמוד על שלו ולעמוד איתן גם כשהרוחות מסביב נושבות חזק. לא היו אמיצים כמוהו, גם בתקופות שבהן הדעות שלו היו לא פופולריות. (אבל באמת לא פופולריות, לא סתם דל"פ לא מצחיק בטוויטר).
מהרגע שהגיעה אלי הידיעה – לא נשאר שום דבר חוץ מהשירים. הם רצו לי במוח בלי הפסקה. "דניאלה" שליווה אותי כל שנה עם הגשם הראשון, ו"יהיה טוב" כשחיפשתי קצת אופטימיות כשהכל נראה רע, ו"לוקח ת'זמן" כשרציתי לתפוס ראש, ו"יונתן סע הביתה" במסעות הארוכים (הפיזיים והנפשיים), "הכבש" שהיה שם כשהייתי ילד, ו"מכתבים למערכת" שחרשתי עליו כשהתבגרתי, והטורים ב"מעריב" שהיו שם פעם והיום, כל הזמן.
יהונתן גפן לא היה רק יוצר מרהיב ופזמונאי ענק ומשורר גדול וכותב בלתי נתפס, אלא גם סמל – סמל לאומץ ציבורי, לעמוד שדרה אידיאולוגי שאפשר רק לקנא בו, לכישרון שאין לו גבול. הוא לימד אותי, ודורות שלמים של בני אדם, לכתוב ולאהוב ולצחוק ולהישאר אמיתיים ולראות את הדברים כמו שהם. ישיר וחד וכן, כזה שפתח את הלב תמיד, שנשאר נאמן לאמת גם כשהיא הרגיזה את כל העולם, שעמד איתן מול האופנות המשתנות והסערות בחוץ.
הוא האיש שפתח את סיפור חייו לכל – לפעמים באופן שנראה פומבי מדי. את משפחתו ב"אישה יקרה", את החבורה שאיתה צמח ב"חומר טוב". בתוך עולם שהרבה פעמים סלד מגילוי לב, שלא אהב את הישירות והעדיף את הפוליטיקלי קורקט – הוא הלך עם הלב עד הסוף. גם במקומות שבהם שילם על כך מחיר. גם בכך, הוא היה פורץ דרך.
ובסוף, מעבר לכל הסופרלטיבים והדברים היפים שעוד יאמרו עליו – הוא היה איש כותב. איש שהמילה הכתובה היתה הכלי שלו, בעולם שהולך ומתקהה. היתה לו שפה שדרכה הצליח לבטא את עצמו, ולמצוא את הדרך לומר את אשר על ליבו. וכל מי שאי פעם התנסה בכתיבה בעברית לקח ממנו משהו. מיותר לציין שגם אני. את הפואנטות ההפוכות, את הציטוטים מהשירים (שלו ושל אחרים), את השימוש הבלתי נדלה ברפרנסים – מכל תחום שבעולם.
זה יום עצוב לתרבות הישראלית, למוזיקה הישראלית ובעיקר לישראל. כי מאחורי העמדות הפוליטיות והתרבותיות הברורות, אותן לא הסתיר אותן לעולם, היצירה שלו חיה ונושמת הרבה מעבר. המוזיקה שלו המשיכה להתנגן ברדיו כל הזמן, דורות של ילדים גדלו על "הכבש השישה עשר". בתקופה שבה המונח "קונצנזוס ישראלי" נשמע כמו סתירה פנימית, היה בגפן – עם כל העמידה הברורה שלו – משהו שהצליח להיות מחובר ושורשי למדינה הזאת. עם כל המורכבות, שהיתה ותהיה, עם הכיוון שאליו הלכה לאורך חייו.
יש אמנים שאני מדבר עליהם בהערצה. אצל יהונתן גפן, אני מדבר באהבה. אהבת אמת, גם אם בחיים לא דיברנו. אהבה לאמת שבו, להומור שלו, לדרך שלו לשזור מילים אחת בשנייה, ליכולת לכתוב את הכאב, ואת הרוך, את הרומנטיקה ואת הקושי, את השלום ואת המלחמה.
העולם שלנו זקוק עכשיו, יותר מתמיד, לאנשים חזקים. לאנשים שלא מפחדים לומר את האמת. ובזמנים כאלה, אישיות ברמה של יהונתן גפן בוודאי תהיה חסרה. אבל אולי זה גם הזמן שלנו לשחרר. לתת לאיש הזה, שנלחם בשוחות של התרבות הישראלית – לפעמים לגמרי לבד, לשים את השריון בתוך תיבה. סע הביתה, יהונתן. ותודה על כל האור שהשארת לכל חיינו.