על מה בעצם אנחנו נלחמים בארץ הזאת? לא על הרבה. על אבו חסן

לפני שאענה על השאלה מה ישראלי בעיני, בואו קודם כל נסכים על זה שאני אוהב להיות ישראלי. כי באמת, אם אתם לא אוהבים להיות ישראלים אין ממש סיבה שתהיו. מעולם לא היה קל להיות ישראלי והמקום הזה לא הולך ונהיה מקום טוב יותר. אין לי כל יכולת להבין אנשים שעושים כאן ילדים ובטווח הכי ארוך שאני יכול לדמיין עתידנו הוא להימחק דמוגרפית ולהיות, בשינויים הכרחיים, עוד דיקטטורה דתית במזרח התיכון. כל מלחמה כרגע היא על ניצחון פירוס, נחת רוח רגעית שהאיזור הקשה בו ישבנו מקנה לנו שבו כל מה שנותר לנו הוא למצות את המיטב ממקום שאינו משהו.

מה ישראלי בעיניך? יש תשובה נכונה. להתנגד לדיקטטורה // ירון טן ברינק
>> מה ישראלי בעיניך? העברית והערבית והג'יבריש // ישי ברגר
>> מה ישראלי בעיניך? ההתרחקות מיהונתן גפן // עודד קרמר

כי על מה בעצם אנחנו נלחמים? ניתן להביט סביב ולראות בעיניים מפוכחות שהתשובה היא "לא על הרבה, תכלס". שאול טשרניחובסקי, שאיש לא יכול לערער על ציונותו, כתב את אחד משירי האהבה היפים על ארץ ישראל, "הוי ארצי מולדתי", בו התפייט אין קץ על ארץ שמבט עיניים כן יניב שאין בה הרבה יותר מנחל כמה למים. רוני סומק סיפר בסרט "פתלתל" על בחורה אירופאית שהתפייט באוזניה שבע שורות על פלאי הירקון ולא האמינה שאדם מסוגל להתפעם כך מתעלת ביוב פתוחה. כי עם יד על הלבב שעוד פנימה, הארץ בה קם העם היהודי היא די פארש. חתיכת מדבר בשוליים של מדבר יותר גדול. האשליה של משוררי ההתיישבות על ים דגן שמתנועע, שלא לדבר על הארוטיזציה שעשה לישראל יורם טהרלב ז"ל לא מצליחה לכסות על העובדה שזבת חלב ודבש הארץ כזו לא.

התפיית על תעלת ביוב. רוני סומק (צילום: איריס נשר)

ובואו לא נדבר בכלל על מיתוס שבעת המינים כאילו כל יציאה לסידורים משמעותה שאתם עתידים ללכת בינות כרמים. הארץ הזו לא זבה שום דבר. תזונה היא מלאכה מפרכת בארץ שבה כדי לשתות מים אנחנו צריכים להוציא את המלח ממי ים. ולכן טשרניחובסקי, שראה בחייו מהם עדרי בקר או נהרות, לא היה מסוגל להתפעל מארץ של מושבות נטושות ומשאבות נוקשות, על אף שהוא יודע כי זו ארץ מורשה. וזה עוד עשר שנים אחרי שיר האכזבה הראשון והנפלא לא פחות מישראל, שכתב טשרניחובסקי, "אומרים ישנה ארץ", עם התובנה שמה לעשות – כנראה שדבר בשבילנו ה' לא ציווה. ישראל, יהיו גבולותיה אשר יהיו, היא ארץ קשה שמולידה אנשים קשים. הראשונים שעלו לארץ במקביל לירושלמים שיצאו מהחומות או מיפו על סוסים התחילו את היישוב הקיים מלקנות שטחי ביצות ולייבש אותן.

זה בסדר. אהבה לא סותרת אובייקטיביות. "אהבתי אותו בגלל מי שהוא ובגלל מי שאני", כתבה דליה רביקוביץ. אני לא צריך את חוות דעתו של מדריך מישלן על השניצל של אמא שלי. לפיכך, עם כל הכבוד למיתוסים מאיזור הסהר הפורה שהתערבבו לכדי יצירה בינונית ברובה ולא עקבית שהפכנו איכשהו לדת אחת, או לתנועה חברתית בת פחות מ-200 שנה, המזון הכי ישראלי לא צריך להיות עברי או יהודי. וזה גם חי מצויין עם השקפה דתית. י' היה יכול לבחור לנו את שוויץ, אבל לא. יש סיבה שזה נקרא "עול מצוות" ולא "יותר כיף ממציצה מצוות".

אז המקום קשה, אבל צריך למצות ממנו את המיטב, כי אין ברירה. ומה יותר מיטב מהחומוס של עלי קרוואן ברחוב הדולפין? איזו דוגמה יותר טובה יש למיצוי מתוק מסביבה עזה? (בסדר, החומוס שאתם הכי אוהבים. הכל טוב, לא באתי לריב). על אף הסיפור המקובל על מקום בו אוכלים דייגים טרם צאתם לים, פיראס, שמשמש היום כמגיש האמברוזיה להמונים הצובאים על המקום מסביר לי שזה רק עוד מיתוס שנולד, אולי מהקירבה לנמל.

מסבחה שהיא מהפכה. חומוס עלי קרוואן אבו חסן (צילום: אסף קרלה)

עלי קרוואן היה בעל עגלת חומוס בקדם שמכר מתוך עגלתו את המשולש היפהפה של חומוס פול מסבחה לפי אותו מתכון שהביא מהבית והנחיל לדור שיושב גם היום לאחר מותו על סירי החימצה הענקיים במקום. אבל תולדות העסק אינן פואטיות ולא תשמעו מיתוסים על כיבוש הדולפין. מדובר בחוש עסקי שניצל הזדמנות פז קפיטליסטית לרכוש מקום ולהקים בו עסק, שלמרות המקום הקשה בו ממוקם המזנון, איכות החומוס הבטיחה עסק שמחזיק במקום כבר שבעים שנה. ככה שטכנית ומאחר ואנחנו מדברים על אחרי מלחמת 48, מדובר במוסד ישראלי לכל עניין. ואנחנו הרי תדמית נוף מולדתנו.

במקרה הזה, מנה קבועה של פיתות ובצל לכל סועד (שלי מזכירה את שני הבנאים מקהיר שהיו מוכנים לבנות את תל אביב תמורת "פיתה ובצל כזית", איתם הזכירו לנו חפר ובן אמוץ שבעיר העברית הראשונה הקבלנות אולי הייתה עברית, אבל העבודה לא תמיד), יהא הוא יהודי, מוסלמי או תייר מההמונים שמגיעים לכאן בעקבות ספרי תיירות שאי אפשר להתווכח איתם. כמה שאתה מחכה, כולם יקבלו צלחת. ותשב ליד מי שבא לך איפה שבא לך. המקום, כמו תל אביב, מקבל אותך כמו שאתה. אני אוכל שם בתדירות משתנה מאז שנות העשרים שלי, מעולם לא חזיתי שם בויכוח קולני מהסוג שלמדנו לזהות ולחצות את הכביש שהוא קורה לידנו. וזה קורה בישראל יותר ויותר.

אבל לא ברחוב הדולפין. שם אין פוליטיקה יש את המסבחה האלוהית ביותר שניתן לדמיין, אז תפוס מקום. משפחתו של עלי קרוואן פתחה בקרבת מקום עוד שני סניפים המשתמשים באותו מתכון ומציעים גם תוספות שונות ומקום ישיבה, אבל אנחנו אוהבים את הדולפין בגלל מי שהוא ובגלל מי שאנחנו.

>> מה ישראלי בעיניך? הדחקה, עליונות ועמית סגל // עודד קרמר
>> מה ישראלי בעינייך? סרטי מכות בבריכה // נועה אבן
>> מה ישראלי בעיניך? הייטק ושכונה בטלגראס // לירון רודיק
>> מה ישראלי בעיניך? לאהוב את בית"ר ירושלים // אבישי סלע

ויש אנשים שזה גומר אותם, גומר. קחו רגע את יותם זמרי – בעיני הדעתן המסוכן ביותר שפועל מימין כיום, מכיוון שהוא לא חדל מלהפציר בחיילים לבצע מה שלפי כל חוק הם פשעי מלחמה. אם זה לטעון שהבעיה בפרעות חווארה הייתה שחיילי צה"ל היו צריכים לעשות אותן, אם זה להגיד שמבחינתו אפשר לדווח בחדשות על כך שצה"ל "חינג'ר מחבלים" ובמיוחד במהלך עמוד ענן או צוק איתן או שעון דייקן, יהיה מה שלא יהיה שמו של אחד מהמבצעים חסרי ההישגים אליהם דנו את עצמנו לצאת כל כמה שנים עד שנפסיק לפחד להגיד "פלשתין" או "נכבה", בו עברו המהומות גם לערים מעורבות צייץ זמרי בנוסף על הקריאה המפורשת לחיילים "לנקום", שהפנטזיה שלו הוא שבבעלי עסק ערבים ייכנס כזה כבוד לאדוני הארץ שהעסק יציג את עצמו כ"אביו של חסן". בשורה התחתונה, הדבר שמצמק את קיבת הימיניונים במזנון עלי קרוואן, זה זה שיהודים מכירים את המקום בכינוי החברי והערבי "אבו חסן".

ולכן דווקא החומוס של אבו חסן הוא הכי ישראלי בעיניי.