"המוגבלים": שעה ו-40 דקות של צחוק בלתי פוסק

הדרך הפשטנית ביותר לבחון מחזה היא האפקטיביות שלו על קהל בהתאם לז'אנר שאליו הוא מתיימר להשתייך. אם זו דרמה, שתרגש. אם זו קומדיה, שתצחיק. "המוגבלים" – מחזה מקורי חדש מאת גור קורן המועלה בתיאטרון בית לסין – מוגדר כקומדיה והוא ממש, אבל ממש מצחיק. שאגות כאלה בתדירות כה גבוהה לא נשמעו הרבה זמן באולם תיאטרון. זה כשלעצמו הופך את הביקורת למיותרת. רוצים לצחוק במשך שעה ו־40 דקות כמעט ברצף? רוצו.

גור קורן למד משחק בבית צבי, וכיום כותב ומביים בעיקר הצגות לילדים ולנוער. לפני כמה שנים העלה בתיאטרון גשר את "חמש קילו סוכר", יצירה בוסרית אך מסקרנת שהעניקה טעימה ראשונית מההומור הייחודי שלו. בכל זאת הוא נזקק לבית הספר למחזאים של תיאטרון בית לסין, לשלוש שנות כתיבה ומחיקה, ובעיקר לחזון של הבמאי גלעד קמחי (שהגיע השנה לשיא פריחתו עם "סיראנו דה ברז'רק" ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה") כדי להפוך את "המוגבלים" למחזה אפקטיבי כל כך.

במרכז העלילה חיבור בלתי אפשרי בין משפחת פשע וקבוצת תיאטרון שכל שחקניה "בעלי צרכים מיוחדים". טוביה ג'רנו (יורם טולדנו המגיח סוף סוף מדמות אביר היגון הנצחי) הוא מאפיונר הנכשל שוב ושוב בשחזור הישגיו של הראיס המנוח, אביה של אשתו השתלטנית ורה (ענת מגן־שבו). הבן צוריאל (יניב ביטון) הוא גאון היי־טק נכה רגשית ושומר הראש, טיראן, הוא אידיוט מושלם (חי מאור בפרודיה מבריקה על דמות הבריון השכיר המוכרת מאינספור סרטי מאפיה). העסקים מידרדרים והעתיד קודר.

אחרי שמשלוח סמים שהיה בדרכו למקדוניה נתפס, נותר לשבט ג'רנו סיכוי אחד להציל את האימפריה: טוביה מציג עצמו כמפיק ופורס חסותו על קבוצת תיאטרון המנסה להגיע לפסטיבל בינלאומי במקדוניה עם עיבוד ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר, בניצוחה של הבמאית קשת לוי (דיקלה הדר, הנלחמת ראש בראש במגן־שבו על תואר השחקנית הכי מצחיקה בקאסט). טוביה מתכנן להבריח קוקאין באביזרי הבמה של ההפקה, מתוך אמונה ששום מוכס לא יפשפש בחפציה של חבורת מוגבלים, אבל הכל משתבש כאשר צוריאל מתאהב בשחקנית העיוורת אסתר (אפרת בוימולד, הבוחרת בשנים האחרונות תפקידים בפינצטה ורק משתבחת מפרויקט לפרויקט).

המוקש ברור מראש. איך מעלים קומדיה על בעלי מוגבלויות ושומרים על חזות פוליטיקלי קורקטית של "לצחוק עם ולא על"? הפתרון של "המוגבלים" הוא הפשוט והיעיל ביותר: לא שומרים. קורן וקמחי לא חסים לרגע על הדמויות, ומציגים את כולם כפסיכים (בכל המובנים) באותה מידה. תמיד יצעקו ליד החירש כי הוא ממילא לא שומע, יעמידו את העיוורת מול הראי, ישתיקו שוב ושוב את הדברן הכפייתי, והמפגר הוא הכי מפגר. התוצאה נטולת כל התנשאות צדקנית ומציגה את הדמויות ה"נורמליות" כנכות באותה מידה, ולרוב יותר. כך הקהל מקבל אור ירוק לצחוק על כל מה שלא יפה לכאורה לצחוק עליו. והוא צוחק, כמה שהוא צוחק.

השורה התחתונה: מפגר מי שלא הולך