"המועדון של ג'ימי": הקאסט המרשים לא מציל סרט נטול מורכבויות

קן לואץ' (78) כבר סייג את השמועות העקשניות על פרישתו מהקולנוע ואמר שימשיך לעשות סרטים בקנה מידה קטן יותר. אבל בשביל מי שב־20 השנה האחרונות יצר סרט כמעט מדי שנה גם זה סוג של סוף, ולכן אני מרגישה צורך להיפרד. בשנות ה־90, בין "ריף-ראף" ל"אדמה וחופש", לואץ' היה אחד הבמאים האהובים עליי. סרטיו של אביר הפועלים המדוכאים ניחנו באותנטיות אנושית וחברתית נדירה ומרגשת מאוד. גם "קס", סרטו מ־1969 על ילדות מרה, עדיין קורע לב כשהיה.

אבל ב־1996 לואץ' החל לשתף פעולה עם התסריטאי פול לאוורטי, וסרטיו נעשו קצת פחות מעניינים. לאוורטי, עורך דין לזכויות האזרח בהכשרתו, הביא לקולנוע של לואץ' מבנה של דרמה סגורה עם תבנית סכמטית וסוף ידוע מראש, וקצת דפק לו את ההומור, הפתיחות, האותנטיות והאמונה, למרות הכל, ברוח האנושית שפעפעה בסרטיו הקודמים.

שיתוף הפעולה ה־13 בין לואץ' ולאוורטי משמש מעין המשך לסרטם ההיסטורי "כשהרוח נושבת" מ־2006. "המועדון של ג'ימי" מתרחש באירלנד ב־1932, כעשור אחרי מלחמת האחים שפרצה בשל הסכם "המדינה החופשית" שהחזיר את הצבא הבריטי הביתה, אך נתפס בעיני אירים רבים כפשרה בלתי מתקבלת על הדעת. זה סיפורו האמיתי של ג'ימי גרלטון (בארי וורד, שחקן תיאטרון יפה תואר וכריזמטי), שהקים מועדון תרבות במחוז כפרי בצפון המדינה. המועדון, שמוצעים בו שיעורי ציור וספרות לצד מסיבות ריקודים ודיונים פוליטיים, מעורר את חמתם של בעלי האדמות הפיאודלים ושל כמרי הכנסייה הקתולית, שמפחדים לאבד את שליטתם בציבור.

אלה מגייסים את המשטרה לצדם בטענה שהאתאיסט בעל תפיסת העולם הסוציאליסטית יסיט את הצעירים מדרך הישר, ומכריזים עליו מלחמת חורמה. הדמות המעניינת ביותר בסרט היא דווקא זו של מי שמסומן כנבל הגדול – הכומר הצבוע והתחבלן (ג'ים נורתון המצוין) שיודע להעריך את טוהר לבו של יריבו.

נהיית לבו של לואץ' ברורה כתמיד, ובחירתו בגיבור שמפיץ את דעותיו באמצעות מועדון תרבות מסתמנת כחיווי אישי של הקולנוען האידיאולוג על האופן שבו הוא רואה את תפקידו בעולם. משום שזהו סיפור תקופתי, סגנון הצילום קלאסי ומרהיב מהרגיל, ואפשר למצוא כאן הדים של יצירות המופת של הקולנוע הסובייטי מאותה תקופה, כמו "אדמה" של דובז'נקו ו"האם" של פודובקין (בדמות אמו של ג'ימי). אך "המועדון של ג'ימי" אינו ניחן במורכבות החברתית והאנושית של סרטיו היותר טובים, והוויכוחים הפוליטיים נשמעים דידקטיים מתמיד. הגיבור קדוש מדי, ולכן המחיר האישי שהוא משלם – כפי שמודגם בסצנה פיוטית אך חסרת תשוקה שבה ג'ימי ואהובתו שנישאה לאחר רוקדים ללא מוזיקה – לא נגע ללבי. כולי תקווה שלואץ' ימשיך לביים וישאיר אותנו עם צוואה קולנועית מרשימה יותר.

השורה התחתונה: השחקנים מרשימים, הסרט פחות