להיט אחד ודי: "המופע של בן סטילר" המציאה את הניינטיז

קשה לדחוס עשור שלם לפיסת מדיה אחת. מהו הסרט של שנות השבעים? מה השיר של שנות השמונים? קשה לענות על השאלות האלה, הרגע אמרנו, אבל אם סדרת טלוויזיה אחת יכולה לייצג את שנות התשעים, יש לקבוע שזה לא "חברים" או "סיינפלד" וגם לא "טווין פיקס", אלא סדרת מערכונים בת 13 פרקים בשם "המופע של בן סטילר", פרי יצירתו של אחד, בן סטילר.

>> להיט אחד ודי: 30 זמרים וזמרות ישראלים שזכור ל-15 דקות תהילה ודי

כן, לפני שהיה שחקן קומי מצליח שהפך לבמאי מוערך של סדרות מד"ב מדכאות, הוא היה בחור בן עשרים ומשהו שקיבל תכנית טלוויזיה משלו ברשת פוקס הצעירה והביא איתו את החברים שלו: ג'אד אפאטאו, ג'נין גרופאלו, אנדי דיק וסול גודמן העתידי – בוב אודנקירק. למרות כל הכישרון המעורב בתוכנית, היא שרדה רק עונה בין 1992 ל-1993, אבל בתריסר הפרקים ששודרו בפוקס (עליהם הכותבים זכו באמי!) היא הצליחה לסכם את הניינטיז בצורה מושלמת.

בן סטילר הוא סיפור הצלחה הוליוודי קלאסי, כלומר ההורים שלו היו בתעשייה, הוא גדל לזוג השחקנים והקומיקאים ג'רי סטילר (פרנק קוסטנזה בעצמו) ואן מירה, והתעניין ביצירת סרטים מגיל צעיר. אחרי שהופיע בארבעה פרקים של "סאטרדיי נייט לייב", עזב סטילר את חממת הקומדיה של ארצות הברית כדי לחפש מקום חדש בו ימצא בית לסרטים הקצרים המוזרים שלו.

למזלו של סטילר, ערוץ טלוויזיה אמריקאי חדש ונועז בדיוק חיפש כישרון לתת לו קצת כסף. סטילר ואפאטאו יצרו את התכנית, בה כיכבו הקומיקאים הצעירים ג'נין גרפאלו ואנדי דיק, וחברו לכתיבה של סטילר מ-SNL בוב אודנקירק. מאחורי הקלעים היו גם כותב "קומיוניטי" דינו סטאמטפולוס ודייויד קרוס, שאחרי ביטול התכנית ייצור עם אודנקירק תכנית מערכונים מצליחה יותר בשם "מיסטר שואו".

אז איך תוכנית מערכונים יכולה לבטא עשור, ועוד עשור כמו הניינטיז? גם בדרכים שטחיות כמו הכוכבים האורחים (רוב מורו, שרה ג'סיקה פארקר, פלי מה"רד הוט צ'ילי פפרז"), המוזיקה (שיר הנושא מבוצע על ידי דוויזיל זאפה) ומטרות הפארודיה של התכנית ("בברלי הילס", להקות גראנג', תכניות ריאליטי מוקדמות). אבל התכנית באמת תופסת את הגישה של שנות התשעים: צינית, אירונית וסרקסטית, שרואה את הכל מסביב כמזויף, בזמן שהיא מסתכלת בנוסטלגיה על העבר הקאמפי של ארצות הברית.

אם יש מסר כולל ל"מופע של בן סטילר" – וזה נדיר שלתכנית מערכונים יש מסר כזה – זה שעולם התרבות בשנות התשעים נמצא בתהליך התמסחרות תמידי ואף אחד מסמלי התקופה לא יוצא בזול: בונו ו-U2? מופיעים בבר מצוות ועושים פרסומת לדגני בוקר; הבמאי אוליבר סטון? פותח פארק שעשועים המבוסס על "הדלתות", "פלאטון" ו"JFK – תיק פתוח"; להקות הגראנג' האגדיות של התקופה? חבריהן מככבים בסיטקום סלפסטיק בסגנון הסיקסטיז. זאת תכנית שמייצגת היטב את הנוסטלגיה הזאת ששלטה בשנות התשעים: להסתכל על העבר בערגה ובזלזול בו זמנית (ולכן הכוכבים האורחים של התכנית כללו גם את גארי קולמן, אדם ווסט וכוכבי "המאנקיז" ו"משפחת פרטרידג'").

רשת פוקס הצעירה הפכה גם היא מטרה לחיצי התכנית, בין אם זה דרך קמע הרשת המעפן (והמזויף) "פוקסי השועל" שנהג להתארח בתכנית, פרודיית "נשואים פלוס" בכיכובה של גרב מדברת, או פרודיית סדרות נוער בשם Melrose Heights 902102402. הייתה שם גם כמות בריאה של נונסנס: ברוס ספרינגסטין מלמד לספור או צ'ארלס מנסון מחליף את לאסי. אבל התכנית הייתה חזקה ביותר כאשר לעגה לטרנדים המסחריים של הוליווד, כמו בסרט ההמשך הפיקטיבי שיצרה "מת לחיות 12", בו ג'ון מקליין נלחם בטרוריסטים בסופרמרקט.

מעל הכל, היה זה פורמט התכנית שהקדים את זמנו: בין המערכונים המצולמים (שהוצגו ללא צחוק מוקלט, דבר נדיר באותם שנים) היו קטעי "מאחורי הקלעים" מפוברקים, בהם בן מתרועע עם חברי הקאסט, מנסה להתחיל עם שרה ג'סיקה פארקר או מתלונן בפני רוב מורו שקיבל את התפקיד ב"חשיפה לצפון" במקומו. "המופע של בן סטילר" זה הניינטיז ללא פילטר, עשור שלם שמכניסים לבלנדר, מוסיפים קצת טלוויזיה אמריקאית קלאסית בשביל הטעם, ומגישים. אולי חבל שהיא שרדה בקושי עונה, אבל לפחות קיבלנו קריירות מרשימות מסטילר, אודנקירק ואפאטאו. מצד שני, קיבלנו גם את אנדי דיק וג'נין גרופאלו נעלמה. איזה עשור ארור.