כתבתי ספר לבתי בת ה־7, איזו ברירה הייתה לי?

אלונה: אוקיי אמא, אז היום אני מראיינת אותך, ולא את אותי.

אימא: איך זה קרה?

אלונה: את מוציאה ספר ילדים, ולכן אני אשאל את השאלות. דבר ראשון, איך קוראים לספר?

אימא: קוראים לו "המסע לארץ הקדמונים".

אלונה: איך את מרגישה עם זה שהיום אני מראיינת אותך?

אימא: האמת שזה די כיף. אני יכולה לשכב אחורה, להקשיב לשאלות. את מנהלת את העניינים וזה ממש נחמד לי.

מתוך "המסע לארץ הקדמונים" (איור: רון לוין)

אלונה: יופי. איך עלה לך הרעיון לספר?

אימא: יש לי ילדה שהיא דומה לך בטירוף, קוראים לה אלונה. בכל יום הולדת הייתי כותבת לה ספר שקשור במה שקרה לה באותה שנה.

אלונה: עד שהפסקת.

אימא: נכון, כי נגמר לי הזמן הפנוי.

אלונה: תירוצים, תירוצים.

אימא: אתן ממש דומות, בחיי. בקיצור, כשאלונה הייתה בת 6, היה לה פטיש לאדם הקדמון. היא רצתה לדעת עליו הכל, לראות את המערות שבהן הוא גר ולהתלבש כמוהו. היא מאד רצתה שאקנה לה ספר שמסביר איך הוא היה חי ומה עשה, אבל לא מצאתי שום דבר בחנויות הספרים.

אלונה: בושה וחוצפה.

אימא: מה נותר לי לעשות? ישבתי, חקרתי את הנושא, ואז כתבתי לך ספר על האדם הקדמון לכבוד יום הולדת 7. אבל כתבתי אותו בשבילך, לא חשבתי להוציא אותו לאור.

אלונה: ומה גרם לך לעשות את זה?

אימא: האמת שאת והחברים שלך. הסתכלתי בכם קוראים אותו וראיתי שהוא נורא מצחיק ומסקרן אתכם, ושאתם חוזרים אליו כל הזמן, והבנתי שיש בו משהו שיכול לדבר להרבה ילדים.

אלונה: ספרי לי על מה הספר.

אימא: הספר הוא על מסע של אמא ובת להכיר את הקדמונים. הן עפות בזמן בין סוגי הקדמונים בעזרת רוח שנקראת "רוח הסקרנות הטובה".

אלונה: בספר, לפני שאנחנו יוצאות למסע שלנו, אני לוקחת לך את הטלפון ושמה אותו בכיס.

אימא: למה?

אלונה: כי את והטלפון שלך זאת יישות אחת, ואם רוצים להוציא אותך למסע צריך קודם להפריד אותך ממנו. אבל בזמן המסע אני מסתכלת בו כדי לדעת כל מיני דברים בלי שתראי.

אימא: נכון, את מסתכלת בסתר בטלפון, נחש מתחת לקש.

אלונה: אבל אנחנו עפות בזמן, לפני מיליוני שנים, איך הייתה שם קליטה?

אימא: זה מה שמעניין אותך? איך הייתה שם קליטה? וזה שאנחנו חוזרות בזמן מיליוני שנים נראה לך הגיוני?

מתוך "המסע לארץ הקדמונים" (איור: רון לוין)

אלונה: אז איך חשבת על לחש הקסמים שאיתו אנחנו קוראות לרוח?

אימא: את זוכרת אותו?

אלונה: אני חושבת שכן. "רוח הסקרנות הטובה, קחי אותנו בתעופה, שאי אותנו על כנפייך, נאזין למילותייך, שומשום צ'יווה אבנים, קחי אותנו לארץ הקדמונים".

אימא: בום. חיפשתי מנוע שיניע אותנו בזמן, וחשבתי שהסקרנות שלך היא הדלק של המנוע הזה, כי הסיבה שיצאנו למסע מלכתחילה היא שאלה חשובה שהייתה לך, שלא נגלה כאן. אלונה, את זוכרת איזו שאלה שבאמת שאלת אותי בחיים, וגם מופיעה בספר, הניעה בכלל את כל הספר הזה?

אלונה: לא.

אימא: את שאלת אותי, "אמא תגידי, את הכרת את האדם הקדמון?"

אלונה: מצחיק. בת כמה הייתי?

אימא: היית בערך בת 6 אבל גרמת לי להרגיש בת מאה, שלא לומר אלף.

אלונה: טוב אמא, אז אני ממליצה על הספר כי הוא עליי, כי הוא מלמד, מצחיק, מלא דימיון ועם איורים מהממים.

אימא: ואת מאד אובייקטיבית.

אלונה: מאד. ביי אמא, היית מרואיינת טובה אבל חפרנו מספיק.

אימא: לגמרי מספיק. ביי.