איברי מין, חיות מטופשות והגחכת הממסד: אנגלמאיר בפרויקט מגלומני

"זבוב נקבה עומדת על זין של פיל זכר. לא הזבובה ולא הפיל זיהו את הפוטנציאל המיני שבוזבז כאן". הטקסט הזה, מלווה באיור להמחשה, מופיע בספרו החדש של זאב אנגלמאיר, "המסע לוולגריה", ובקרוב יככב גם בתערוכה חדשה שיציג המאייר והקומיקסאי בבית העיר בחודש יוני. לא האיור הוא שיוצג בתערוכה, אלא פסל בקוטר של מטר שלצורך יצירתו משתף אנגלמאיר פעולה עם פסל מקצועי. "הוא עשה דגם כל כך יפה של העבודה, עם זין חלק ונקי ולמעלה הזבובה, ממש תכשיט. זה נראה מעולה, הוא עבד על זה איזה שלושה ימים, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לבקש ממנו לכער את זה", מציין אנגלמאיר בצחוק עגום.

אנגלמאיר קיבל בערך חודשיים כדי להוציא לפועל את הפרויקט המורכב ביותר שבו לקח חלק עד היום. למעשה, הוא קיבל בערך חודשיים כדי להוציא לפועל תערוכה, את החלק המורכב הוא הוסיף בעצמו. "אני הולך לעשות שם דברים שלא עשיתי אף פעם – ויטראז'ים לחלונות, אובייקטים תלת ממדיים בקנה מידה גדול, וריאציות תלת ממדיות לעבודות מהעבר ופסלים חדשים. זה יותר מעניין בעיניי מאשר רק רטרוספקטיבה, לא ישנתי הרבה לילות בחודש האחרון מרוב עבודה וחדוות יצירה. אני עובד גם עם בעלי מקצוע – פסלים, אנשי סאונד ותאורה, אנשי קולנוע". האם המעורבות של גורמים נוספים גרמה לאמן שזין וכוס הם הלחם והחמאה שלו להתמתן קצת? לא, ותעיד המוכרת בכפר גלעדי שנתבקשה למצוא רכבת צעצוע חשמלית ונבהלה כששמעה במקרה שהרכבת צפויה להשתלב בתערוכת אמנות שבה תיסע מסביב לתחת ענקי.

מאיפה מגיעה הילדותיות, הגסות?

"מהרצון הנאיבי, אולי, ליצור בלי התחשבות. את כל העבודות הטובות שלי ציירתי לעצמי או לחברים. המטרה היא לא להכעיס או להעליב אלא להסתכל על הדברים בצורה אחרת, חיצונית. היו אנשים שכעסו, למשל, כשיצרתי הגדה של פסח בסגנון שלי כי זה כביכול שייך ליהודיים דתיים, אבל זו לא נחלתם, זו נחלתי באותה מידה".

בישראל, ואולי לא רק, הומור שחור או צחוק על חשבון הדת הם תמיד סוג של אקט פוליטי. כשהוא נשאל אם הוא רואה את עצמו כאמן פוליטי, אנגלמאיר משתתק לזמן רב ולבסוף מכריז שכן ומצחקק. "אני אוהב לשים סימני שאלה על כל דבר, וזה לא משהו ששליטים אוהבים בדרך כלל. 'המסע לוולגריה' מדבר גם על ישראל ועל הצבא ועל ההיסטוריה ועל הדת".

עולה מהיצירה שלך איזשהו בוז לכל מה שהוא טקסי או רשמי. יפה שהספר יצא לאור בחודש הכי ממלכתי בשנה.

"זה לא בוז של הפגנה, אני מרגיש שאני יוצר בסוג של צלחת פטרי, הטחב או הפטריות אולי גדלים במקום של ריקבון אבל כשאתה מספיק זמן עם זה אתה רואה בזה גם יופי. ישראל בעצמה היא גם הטחב הזה. החיים כאן הם סביבת גידול מצוינת לצמיחה של מפלצות או עיוותים. אנחנו צומחים עם כל כך הרבה תסביכים ודברים שאסור לגעת בהם. למה שאני לא אדבר עם הבת שלי על השואה בצורה שאני חושב אותה, או על יום הזיכרון או על הצבא או על המדינה?".

אולי הממלכתיות לכאורה של הספר – שחלקו טקסטים מסודרים כמו בכל ספר אחר – היא מחאה גם כאן?

"יכול להיות שזה היה מניע סמוי. ליצור ספר שהוא מלכודת, לכאורה ספר תמים".

יש תחת על העטיפה.

"זה בקטנה. הספר הזה מגיע לקהל אחר מהקבוע שלי, אדם מן השורה יגדיר חוברת קומיקס כחתרנית גם אם התוכן שלה ממש לא כזה".

היית רוצה להגיע לקהל גם במובן הכלכלי? יש לך קייס לאייפון עם ציור של הדמות שלך, שושקה, אבל אני לא יכולה לקנות קייס או חולצה או ספל שלה.

"בתערוכה דווקא יהיה דוכן מזכרות עם משהו כמו 100 אובייקטים, אבל פחות קייסים לטלפון. אפשר לקנות שערה מקודשת של האמן או קקי קטנים מבד. עם זבוב".

זאב אנגלמאיר, "מסע לוולגריה", 240 עמ', הוצאת אפיק
התערוכה תיפתח בבית העיר באמצע חודש יוני