המקום שגידל אותי: בר הר סיני לימד אותי את ההרגשה שמשהו קורה

בעוד חודשיים נציין עשור לסגירה של הר סיני. ההבנה הזו עוררה בי תחושה מהסוג שגורם לפסיכולוגית שלי להגיד דברים כמו ״את הרי אמביוולנטית לגבי ימי הולדת״. עשר שנים עברו, שזה יותר מפי שתיים מאורך החיים המלא של המקום – בר שכונתי קטן וחמוד שפעל במשך ארבע שנים ברחבה שבין אחד העם ואלנבי. בדיעבד, כנראה שהר סיני – כלומר ״הרסי״ – לא הפך למיתולוגי או לאגדה תל אביבית. הלוקיישן הישן של התדר, שהפך לפורט סעיד, זכור יותר ממנו בקטגוריית ״בר של היפסטרים מהעשור הקודם ברחבת בית הכנסת הגדול״. ועדיין, בכל פעם שאני עוברת לרחבה דרך השער של החנייה באחד העם, הלב שלי תמיד קצת מתרגש, כמו כלב שעובר ברחוב שפעם הוא קיבל בו ליטופים ומחפש את היד המוכרת מפעם.
>>

הביקור הראשון שלי בהרסי היה בסוף אפריל 2012. אני יודעת כי העלתי לאינסטגרם תמונה משם – ספציפית מהופעה של ריף כהן. היא מצולמת כשהיא עומדת על שולחן או ספסל, עם יד אחת באוויר והשנייה אוחזת מיקרופון. ברקע אפשר לראות גלובוס קטן וטורקיזי תלוי מהתקרה. מישהו מצלם. זוג מתנשק – אני לא מזהה אותם, אולי בגלל שאנחנו לא מכירים, ואולי איכות הצילום של הטלפון הישן שלי נמוכה מדי. גלגול קודם.

אלה היו ימים אחרים. בעולם, בתל אביב, אצלי. הייתי בת 21. עוד גרתי עם ההורים, אבל בפועל, הייתי בעיקר בדירה הזעירה והמאובקת של בן הזוג שלי דאז, סורקת את האינטרנט ואת גרסאות הפרינט את טיים אאוט ועכבר העיר כדי למצוא הופעות לראות, וברים חדשים לחפש את עצמי בהם. אני לא מעריצה של אלכוהול ומעולם לא עישנתי סיגרייה, אבל התאהבתי בריח של הלילה שמערבב עשן, אלכוהול ומשהו שאין לו שם חוץ מ״ריח של מזגן מקפיא״. אהבתי חברה, מוזיקה, אווירה כיפית, שיחות טובות, לנתח יותר מדי לעומק את הבחירות של הדי.ג׳יי, ואת ההרגשה שמשהו קורה.

תל אביב נראתה אחרת, התנהגה אחרת. הגל החדש של ברי יין יפים ויקרים עוד לא היה אפילו בתכנון. במקום זה מישהו היה פותח חדרון איפשהו מסביב לרחוב אלנבי, והמוני מקומיים (וגם לא) בבגדי וינטאג׳ וג׳ינסים של צ׳יפ מאנדיי היו מתגודדים מחוץ לו, חוסמים את המדרכה. היו לנו בלוגים, גם פרופיל ברשתות חברתיות עתיקות כמו פורסקוור. היינו חותמים פוסטים ב-#j14, מתלוננים שאין קלאב מאטה בבר, ומסיימים את הלילה במנזר, כי יש דברים שבכל זאת לא השתנו.

ההרסי התמקם היטב בין שני ברים דומים – הקורדרוי והסודה בר. בשביל הראשון היינו חוצים באופן לא ביטחותי בעליל את הכביש של אלנבי, רגע לפני רוטשילד. בשביל השני היה צריך קיצור דרך מפוקפק לנחלת בנימין, שמתישהו נחסם ואילץ אותנו להאריך את הדרך בשתי דקות, הו, האימה. אני מניחה שמנהלי המקומות הנ״ל ידעו שהם חולקים את ארסנל הכוסות שלהם, כי כוס בירה שנרכשה באחד הייתה מטיילת בקלילות למקום אחר. הכוסות היו כל כך שחוקות שלפעמים היה צריך רק להניח אחת על הרצפה כדי שהיא תתנפץ. למשך ארבע שנים המשולש הזה היה המתנ״ס שלי. היו שבועות שקפצתי לשם כמעט כל יום, אולי אפילו כל יום.

סימנתי שם וי על הרבה פעמים ראשונות שם, גם על כמה אחרונות. אני זוכרת את העיניים הבוהקות של כמה מהחברים הכי טובים שלי, אז או עד היום. צעירים יותר, מוכי חרדה חברתית, עם שיער מלא יותר ובגדים שונים. כשהתחלתי לעבוד בטיים אאוט הייתי מסיימת יום עבודה ובערב פוגשת את אותם קולגות בהרסי. תיקלטתי כמה פעמים. בערב הראשון שבו עשיתי את זה חבר של חבר השתכר מטקילה והקיא לתוך עציץ. הייתה חברה שהתעלפה מלחץ דם נמוך, והדריכה אותנו איך לעלות על מונית. היו מסיבות פורים מדהימות. ביום העצמאות היה קצת אוברוולמינג, אבל ברור שלשם הלכנו בכל זאת. שם פגשתי את מי שייקח אותי לאחד הדייטים הגרועים בתולדותיי (שלא היה שם, כי כולם יבהו בנו), ולשם ברחתי כדי לספר לחברות שלא נראה לי שהוא מחבב אותי, והתחושה הדדית. כמעט הביך אותי להיזכר איך כמעט כל סיפור רומנטי או מיני שלי מאותה תקופה, כושל או מרגש ככל שיהיה, כלל גם את המקום הזה. שם אפילו פגשתי לראשונה במציאות את מי שאתחתן איתו.

לפני שנה, בפורים, ההרסי חזר ליום אחד וזה היה כמו לפתוח ארגז באיזה בוידעם. זה נראה ונשמע והריח כמעט אותו הדבר, רק שפתאום היינו מבוגרים יותר ופחות נרגשים לקראת העתיד. ב-Disco 2000 הדובר שואל ״זה לא יהיה מוזר כשכולנו נהיה גדולים?״, וככה זה הרגיש אפילו שחלק ממי שהכרתי שם אז כבר היו בגיל שלי עכשיו. אני עדיין מתגעגעת לא מעט לשם ולאז, אפילו שהיום החיים שלי כנראה טובים יותר. יש משהו מטופש בהתפייטות של ארבעה קירות עם בר, עמדת די.ג׳יי וכמה ספסלים בחוץ, אבל זה היה עולם שלם בשבילי פעם, וזה לא שהעולם הזה התפוגג כשהמקום נסגר (אפילו פתחו שכפול שלו כמה צעדים משם בהמשך, ״האוצר״), אבל זה כאילו שאיבדתי את שער הכניסה.