המקום שגידל אותי: העוגות במגזינו לימדו אותי כל מה שצריך על מתוק

מאז ומתמיד אהבתי מתוק, כנראה באופן חריג משאר האנשים. בעברית, לצערי, הביטוי "שן מתוקה" פחות עובד, אבל אין ספק שניחנתי בכזו. אני נוטה להאשים את אמי היקרה שהנהיגה תזונה בריאה בבית, כך שלאורך הילדות שלי קינואה, דוחן ונבטוטים היו מנת חלקי, בעוד דברי מתיקה כמו גלידה, מילקי, טריקס או שוקולד השחר היו הרחק מהישג ידי.
>>

שוקולד השחר זו בכלל נקודה כואבת – כשביקשתי סנדוויץ' עם שוקולד כמו כל שאר הילדים, נעניתי עם סנדוויץ' ריבה, וגם זה רק בימי שישי. התוצאה של חינוך כזה הייתה, כמובן, להגיע לחברות ומיד לפשוט על מגירת הממתקים שלהן. רק לפתוח אותה, לשאוב את הכל פנימה ללא מעצורים, להעריץ מתוק על כל סוגיו וגווניו, מפסק זמן ועד סוכריות לעוגה. השנים חלפו, אני התבגרתי, עזבתי את הבית הבריא לתל אביב, והסוכר עודנו בעורקיי.

זה קרה לפני שמונה שנים, כשהייתי בת 22, ואחד המקומות הראשונים שהכרתי בעיר היה מגזינו. עוד לפני שנחשפתי לפיצה, לפסטה ולשאר המנות האיטלקיות המעולות של המסעדה, מישהו אמר לי שאני חייבת לטעום את פאי הלימון-פיסטוק-מרנג המפורסם. שמתי פעמי למסעדה, ועוד לפני שהתיישבתי ניגשתי לנעוץ עיניים בויטרינת העוגות. לראשונה נחשפתי למסעדה ששמה את הקינוחים בחשיפות עליונה, אולי אפילו יותר מהראשונות העיקריות, שמכונות בחוסר צדק "אוכל אמיתי".

העוגות במגזינות לא היו מנות אחרונות, הן היו העיקר. אותה ויטרינה מהפנטת שגם פיזית וגם מטאפורית נותנים להן מקום של כבוד, ובצדק. העוגות המרהיבות, שיצר הקונדיטור המייסד ברק כהן, היו משהו אחר מכל מה שראיתי או טעמתי עד אותו הגיל. הן היו מושקעות, מושחתות ולרגע לא התביישו במי ומה שהן – כאילו הכריזו בגאון "אני כאן, ואני חתיכת עוגה". בלי תחפושת של קינוח קליל, צנוע או חלילה וחס, "לא מתוק מדי". הן היו בדיוק מה שקינוח צריך להיות – מתוק מאוד, מוגזם מדי ועושה טוב על הלב.

אותו פאי לימון התגלה כביס מנצח שלא צפוי להתיישן לעולם, אך הקשר שלי עם ברק הקונדיטור ומגזינו רק התחיל באותו ביס מרנג אלמותי. כמה חודשים אחר כך, ביום הולדתי ה-23, בחרתי לחגוג שם והפצרתי בחבריי להזמין רק עוגות. הם היו רעבים ורצו גם פסטה וסלטים ושטויות של "אוכל אמיתי", אז התפשרתי – אבל עדיין החלטתי שננסה את כל העוגות שבוויטרינה. וזה היה מענג בדיוק כמו שחשבתי שזה יהיה. כמה שבועות אחר כך כבר התחלתי לכתוב בטיים אאוט, תחת הטייטל כתבת הקינוחים של המגזין – תואר לו שיוועתי כל חיי הצעירים.

מאז אני ומגזינו הולכים יד ביד. בנתיים מחלקת הקונדיטוריה של המסעדה התפצלה לנקסט דור, ופועלת כשלוחה צמודה עם מטבח משלה. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את העוגות של מגזינו בימיו הראשוני של וולט, תחת הכותרת "פרוסת עוגה ממגזינו", מה שמיד שלח אותי להזמין עוגת גזר מופלאה ורב שכבתית עם קרים צ'יז, שוקולד לבן ומרנג, וגם פרוסה של עוגת יומולדת, למרות שזה לא היה יום ההולדת שלי. שנים אחר כך ביקשתי מברק עוגת חתונה (זו דווקא כן היתה חתונתי), ואני עוד זוכרת את הרגע המרגש בו הגעתי לקונדיטוריה של מגזינו לאסוף אותה, ארוזה למשעי ובת שלוש קומות מפוארות – כל מה שרציתי שתהיה.

בשנתיים האחרונות ברק כבר לא במגזינו, ואני התקדמתי מקינוחים לכתוב גם על "אוכל אמיתי". כהן הספיק פתוח מותג משלו בנתניה תחת השם ויצ'ינו, אך המורשת שלו (ומתכוני העוגות) נשארו במגזינו, וגם תפסו מקום בליבי לעד. מעבר לכך, אין לי ספק בכלל שלא מעט מסעדות בעיר שאבו השראה מהמהפיכה של מגזינו, והתחילו לתת לעוגות יותר חשיבות בתפריט. אני תמיד אזכור מי עשו זאת קודם, ולימדו אותי כל כך הרבה ממה שאני יודעת על סוכר. שניים אולי רק לשוקולד השחר.