המקורקעים: איך כבשו המתנחלים את התרבות המיינסטרימית

לפעמים מאחורי מגמות פוליטיות, סגנוניות ותוכניות בתרבות עומד שיקול הפקתי, אפילו רנדומלי. כשמדובר בקולנוע הישראלי דל התקציב, ההשפעה של האקספט הכספי על התוכן היא לעתים פואטית כמעט. קחו למשל את ירושלים, שבעוד 50 שנה חוקרי תרבות ישראלית יכתבו שהייצוג התדיר שלה בקולנוע ובטלוויזיה בארץ בתחילת שנות ה־2000 מעיד על המקום המרכזי שתפסה בתודעת היוצרים הישראלים, אך הסיבה היחידה לכך היא המיזם לקולנוע בירושלים, קרן במימון ציבורי שגרמה לחצי מההפקות המקומיות לגרור צוותים של תל אביבים מקטרים לבירה.

גם במקרה של המתנחלים – שהפכו בשנים האחרונות למוצר מבוקש בדוקו הישראלי, ולא עוד כדמויות אורחות של מחוללי פוגרומים בכפר כלשהו בגדה אלא כגיבורים בפני עצמם – הסיבה היא קודם כל הפקתית. כי בניגוד לפלסטינים שדוגלים באנטי נורמליזציה (הימנעות מכל שיתוף פעולה תרבותי, אזרחי וכלכלי עם גורמים ישראלים) ולכן קשה לשכנע אותם להצטלם, המתנחלים זמינים וזורמים. חוץ מהגרעין הקשה של נוער הגבעות שמגלה חשדנות כלפי יוצרי קולנוע (אם כי גם אותה אפשר להמס די בקלות), רוב הדמויות המובילות בקרב המתנחלים יסכימו להצטלם לסרט שלכם אחרי שיחת טלפון אחת בלבד. זה כנראה חלק ממגמת ההתנחלות בלבבות שהנהיג נפתלי בנט בתקופתו כמנכ"ל מועצת יש"ע וגרסה שבשביל להפוך למיינסטרים – המתנחלים צריכים לבוא לישראלים בטוב עם סיורי גבינות ויין בשומרון, מנהיג הייטקיסט וליצן בית ברנז'אי בשם חנוך דאום.

"המתנחלים" – דוקו חדש ורחב יריעה של הבמאי שמעון דותן שהוקרן לאחרונה בדוקאביב והחל מחמישי הבא (16.6) גם ברשת לב – מסתמן כנדבך נוסף במגמה מסתמנת בתרבות של ויתור על הניסיון לערער על אי הלגיטימציה של ההתנחלויות, ומעבר לשלב של קבלתן כעובדה מוגמרת. הסרט מראה את האבולוציה שעברה תנועת ההתנחלות מחבורת גרופיז של הרב קוק שביקשה להקים מאהלים בשטחים אחרי 1967 ונתפסה על ידי הממסד כנאיבית (אשכול כינה אותם "קינדרלעך"); לתופעה הפוליטית הכי משפיעה על המדינה כיום, עם כמעט חצי מליון איש שממלאים את הגדה ומקשים מאוד על חלוקת הארץ.

"המתנחלים" מצטרף לסרטים כמו "שליחי האל" של איציק לרנר מ־2014, שמתחקה אחר תופעת נוער הגבעות ומציג אותם כמין קאובויים פורעי חוק בני ימינו; לסרטו של רינו צרור "אני ה'" מאותה שנה שמנסה להבין מה הסיפור מאחורי האמונה של המתנחלים שהארץ קדושה; ולספר "הגבעה" של אסף גברון שמתאר את ההתנהלות הביורוקרטית והאנושית של מאחז בלתי חוקי פיקטיבי וטיפוסי בשם "מעלה חרמש ג'". כל היצירות האלה מבקשות לחקור לעומק אספקטים שונים בהתנחלויות, תוך קבלת ההנחה שמדובר במפעל גדול וחזק מדי בשביל שמישהו יפסיק אותו. אלה לא סרטים שמנסים להתעמת עם שאלת הלגיטימציה החוקית והמוסרית של ההתנחלויות, או לחלופין להצדיק אותה ולתקוף מימין את מבקריה. עם כל הכבוד לעובדה שהמתנחלים הם חומר גלם זמין יותר וקל לעבודה מאשר שכניהם הפלסטינים, נראה שהמגמה הזאת נובעת גם משינוי אידיאולוגי של היוצרים.

"הדוקו הישראלי מבטא את החברה הישראלית", אומר במאי "המתנחלים" שמעון דותן, "וכנראה החברה השלימה עם קיומן של ההתנחלויות. זה לא מקרי שאת הסרט שלי סיימתי בשאלה שאני מפנה לאחד ממבקרי ההתנחלויות שמרואיינים בסרט, 'מה ימנע מההתנחלויות להישאר במקומן גם עוד 500 שנה?'. כשהתחלתי לעבוד על הסרט חיפשתי להביא תמונת מצב של הנעשה ביהודה ושומרון דרך עיניי, אבל בשלב מסוים הבנתי שהסיפור חייב קונטקסט, והקונטקסט הוא האופן שבו המפעל הזה התחיל. כשמסתכלים על איך ההתנחלויות נולדו מקבלים תשובה לשאלה 'איך פרט יכול לשנות חיים של אומה שלמה', כי בסופו של דבר כל התופעה הזאת, שהיא הסיפור האפי המשמעותי ביותר בישראל ב־50 השנים האחרונות, התאפשר בזכות מעשים בודדים של אזרחים פרטיים. קח למשל את הסיפור שמובא בסרט על האימא שהתעקשה לקבור את בנה בחברון מיד אחרי 1967. הממשלה התנגדה אבל האישה קבעה עובדות בשטח כשצעדה עם גופת התינוק לתוך העיר, מה שהביא את הצבא להיכנע, להקצות כוח אבטחה שישמור על מתחם הקבר, וככה נולד היישוב היהודי בעיר".

איך ייראה לדעתך הטיפול של הדוקו הישראלי בהתנחלויות בעוד, נגיד, עשר שנים? עדיין שמאלנים כמוך (דותן מגדיר עצמו ציוני שמתנגד נחרצות להתנחלויות) יתרוצצו עם מצלמה סביב המתנחלים בקטע אנתרופולוגי?

"אותו דבר כמו היום. קולנוע באופיו הוא מדיום ביקורתי ולא מדיום שמשלים עם המציאות, ולכן התיעוד של ההתנחלויות לא ייפסק. כל עוד הבעיה קיימת – התיעוד יתקיים. מובן שיש גם יוצרים ימנים, ובעתיד אולי יהיו יותר כאלה, אבל זה לא מקרי שהסרטים הימניים על ההתנחלויות לא תופסים. המציאות שהם מנסים להלל פשוט מוטרפת ומעניינת יותר מכל ניסיונות התיעוד המחמיאים שלה".

"המתנחלים", מחמישי (16.6) בבתי הקולנוע