המתת חסד

Grace of Monaco במאי: אוליביה דהאן. עם ניקול קידמן, טים רות'. צרפת/ארה"ב 2014, 103 דק'

במונקו גרים פחות מ־40 אלף תושבים. הם מתפרנסים מבתי קזינו, לא משלמים מסים, וב־1971 נציגתם זכתה במקום הראשון באירווויזיון. חלקת האדמה הזאת בריביירה הצרפתית לא הייתה מעניינת את הלא מיליונרים שבינינו אלמלא יחסי הציבור שסידרה לה הכוכבת ההוליוודית גרייס קלי, שב־1956 נישאה לנסיך רנייה וחייה הפכו לסיפור מהסרטים. סרט הקולנוע הראשון שמגולל את סיפורה (בלי להתחייב למציאות) נפתח בציטטה של קלי: "הרעיון שחיי הם אגדה הוא בעצמו אגדה", ומפתח את משחק המילים הזה לקשקוש קולנועי הנע בין גיחוך לשעמום.

בפתיחת "גרייס ממונקו" קלי נפרדת מהסט של סרטה האחרון "החברה הגבוהה" (1956), והמצלמה עוקבת אחריה מאחור, בדיוק כמו בשוט הפתיחה של "דיאנה" – הסרט הגרוע הקודם על נסיכה מהחיים שנהרגה בתאונת דרכים (מדורי הרכילות מדווחים שהחברות הכי טובות נעמי ווטס וניקול קידמן הפכו לצ'ילבות בעקבות הופעותיהן בסרטים המתחרים). אנחנו שבים ופוגשים אותה כעבור כמה שנים – עכשיו היא אם לקרולין ולאלברט הקטנים, ונסיכה זנוחה שבעלה (טים רות') עסוק בענייני המדינה. אלפרד היצ'קוק מגיע לבקר ומציע לה את התפקיד הראשי ב"מארני", והאפשרות המפתה לחזור להוליווד ממחישה את הפיצול בחייה. קלי כיכבה בשלושה סרטים של היצ'קוק, ואוליביה דהאן (שהפגין ניצוצות של בימוי מרהיב בביוגרפיה הקודמת שלו "אדית פיאף – החיים בוורוד") מנצל את ההקשר וזורה על סרטו אזכורים לסרטים של היצ'קוק: גרייס מסדרת את שערה כמו מדלן מ"וורטיגו", ופארקר פוזי מעצבת את העוזרת האישית שלה בדמותה של גברת דנברס האיומה מ"רבקה". ההצטעצעויות הקולנועיות האלה אינן תורמות דבר לעיבוי התובנה השטחית שהתסריט העילג מאת אראש אמל מדגיש שוב ושוב באינספור ניסוחים שדופים – תפקיד הנסיכה של מונקו היה תפקיד כמו התפקידים שקלי גילמה בסרטים.

ההתחבטות של הנסיכה/שחקנית מועצמת על ידי המשבר הפוליטי של 1963. שארל דה גול, הזועם באנגלית במבטא צרפתי מחריד על כך שחברות צרפתיות מנצלות את מונקו כמקלט מס, דורש מרנייה לגבות מסים ולהעבירם לצרפת, שאם לא כן הוא מאיים לספח את הנסיכות הזערורית לצרפת. אסון כזה עלול לגרום לכך שמונקו תאבד את מקומה באירוויזיון (תוצאה טרגית יותר לא עולה בדעתי), ולכן בהדרכתו של כומר ידידותי (פרנק לנג'לה) גרייס מחליטה להתחייב בכל לבה לתפקיד הנסיכה. בסגנון "גברתי הנאווה" היא עוברת קורסים מזורזים בצרפתית ובהליכות ונימוסים ורוכשת את לבם של בני עמה החדשים (הגדרה לא ברורה, משום שהמונגסקים הם מיעוט בארצם). משמחתה את הדמעות שזלגו על פניה בשלל קלוז אפים ארכניים וערמה את שערה לתסרוקת מלכותית, לא נותר לה אלא לפתור במו ידיה את האיום הצרפתי (באסטרטגיה הוליוודית למהדרין).

ניקול קידמן בת ה־47 מגלמת באמצעות טיפולי פנים למיניהם את קלי בת ה־32. היא נראית יפה, והיא לובשת שמלות יפהפיות ומלווה בוולס יפהפה של סיבליוס, אבל הדרמה שלה היא בעומק של פרסומת לבושם. הפעם דווקא אפשר להבין מדוע הארווי וויינשטיין ניסה להתחמק ממחויבותו להפיץ את הסרט באמריקה.

השורה התחתונה: הפרסומת לבושם עם שרליז ת'רון יותר טובה