מרימים לעצמם: ערוץ 10 הפגין מופת של ניתוק מהציבור
במשך שעה תמימה היללו ופיארו אמש מגישי חדשות 10 לדורותיהם את החברה שבה הם עובדים. מילא זה היה בסרטון פנימי, כמו בכל חברה, אלא שלהם יש ערוץ בטלוויזיה. אז למה לא לשדר את האורגיה לכולם?
במלחמת לבנון השנייה, במסגרת שידורי השטח שחברות החדשות כל כך אוהבות לעשות, נשלחו עופר שלח ורביב דרוקר לשדר מגבעה שמשקיפה ללבנון. הם התמקמו ליד סוללת תותחים, והבעיה עם סוללות תותחים פשוטה: רעש. הצמד ההמום הבין שככה אי אפשר לשדר, וביקש מהמפקד לירות רק בזמן הפרסומות.
כך, באנקדוטה קטנה, חשף אתמול רביב דרוקר במהלך התכנית המיוחדת לציון 15 שנה לערוץ 10 את האנומליה, את האבסורד שביחס שבין התקשורת למציאות בישראל.
במשך שעה ארוכה התדיינו והשתפכו מגישי החדשות של ערוץ 10 בעבר ובהווה, בהנחייתו הרפויה משהו של גיא פינס, ברגעיהם הגדולים. ולא שזה לא מוצדק. מתחילתו עומד הערוץ בפני איומי סגירה, בעיות תזרימיות וקשיים שמערימים עליהם יושבי הבית בבלפור.
ואכן, תחת כל הלחצים הללו, הערוץ, וחברת החדשות שלו, הצליחו לשמור על רמה גבוהה יחסית של תוכן ועל עצמאות מערכתית גבוהה יותר בדרך כלל משאר מערכות התקשורת בארץ (יוצא דופן בולט הוא המקרה של הכניעה המכוערת לשלדון אדלסון ופרסום ההתנצלות על התחקיר עליו, שגרר התפטרות של מנכ"ל החברה ושל מגיש ועורכת "השבוע").
עד כאן הסופרלטיבים. כי בגזרת הניתוק מהציבור, מצרכני החדשות, בערוץ 10 מיישרים קו עם כולם. זה שהתקשורת היא בועה ש"מרימה" לעצמה זה בסדר, כל עוד זה נשאר בגבולות המערכת עצמה. אבל כשערוץ 10 "מרימים" לעצמם על המסך, בפריים טיים, במשך שעה, על הגבורה של אלון בן דוד בזמן מטחי רקטות, על הסדרות שהם משדרים ש"יורדות אל העם" (אלוהים, כמה פעמים חזר הביטוי הזה אמש) ועל הבדיחות הפנימיות בזמן ההקמה של האולפן – זה מופת של ניתוק.
זו הסיבה שלקח לתקשורת זמן להבין שהציבור לא באמת מתעניין בסוגיית התאגיד. גם מאבקי ביבי-נוני וישראל היום נגד ידיעות אחרונות לא באמת מעניינים, מעבר לשורה התחתונה. הצופים רוצים לראות חדשות, או "לצרוך תוכן" כמו שקוראים לזה היום, בלי להרגיש שעובדים עליהם, בלי להרגיש שמתנשאים עליהם, ועם כמה שיותר שקיפות. שקיפות במובן שהלוגו של הערוץ יהיה שקוף ולא יסתיר את התוכן. מעבר לזה, המאבקים והחגיגות שבברנז'ה מתעסקים בהם כל הזמן לא מעניינים את הציבור.
השידור אתמול היה כאילו אתר "וואלה!", במלאת כך וכך שנים להקמתו, יציב למשך כמה שעות במקום עמוד הבית שלו את "וואלה! ברנז'ה". שישו ושמחו, אבל שמחת זקנתי.
היחסים בין התקשורת למציאות הם תמיד דו-כיווניים. אין אובייקטיביות, אין דיווח ותו לא. העיתונות תמיד משפיעה ויוצרת מציאות. אבל צריך שיהיה איזון. בישראל, במידה רבה, האיזון הזה מופר, ולא בזדון, אלא משום שמערכות התקשורת, ובעיקר מערכות החדשות בטלוויזיה, הן מעין עין שמביטה על עצמה ורואה את המציאות בתוך המסך, במקום מחוצה לו. כדאי שגם בערוץ 10 יזכרו את זה.