האיחוד המדליק מבל אייר: וויל סמית' עשה לטלוויזיה בית ספר

ככה עושים ריוניון. וויל סמית' ואלפונסו ריביירו בספיישל האיחוד (צילום מסך: HBO Max)
ככה עושים ריוניון. וויל סמית' ואלפונסו ריביירו בספיישל האיחוד (צילום מסך: HBO Max)

ספיישלי איחוד הם בדרך כלל עניין מעיק ודביק, אבל הריוניון של וויל סמית' ו"הנסיך המדליק מבל אייר" היה אחת מחוויות הצפייה הטובות והמרגשות של השנה (בקיצור, בכינו שלוש פעמים כמו גברים)

25 בנובמבר 2020

לא ממש ציפיתי לבכות באיחוד של הנסיך המדליק מבל אייר. כמו כל ילד ניינטיז עם התמכרות קלה עד קשה לרצועת 6+ של ערוץ הילדים, ברור שגם לי יש קרבה רגשית לסיפור על הבחור שבמערב פילדלפיה נולד וגדל עד שהוא הסתבך בקטטה במגרש כדורסל, אבל פרקי איחוד מיוחדים, כמו זה ששודר ב-HBO Max בסופ"ש האחרון, הם לרוב מוצר די משעמם. אני עדיין זוכר כמה התרגשתי לקראת פרק האיחוד של "נשואים פלוס" שנערך ב-2003, רק כדי להתאכזב לגלות תוכנית קליפים והעלאת זכרונות משמימה שאפילו למעריצים קשים כמוני (כאמור, יחי 6+) הרגישה כמו טלוויזיה ממוחזרת. כך שממש לא ציפיתי לבכות באיחוד של הנסיך המדליק מבל אייר, בטח לא שלוש פעמים. 

ישנן כמה סיבות שפרק האיחוד של הנסיך המדליק היה פרק האיחוד המרגש, המבדר והמהנה ביותר שראיתי (ובכנות, אחת מחוויות הצפייה היותר טובות של השנה), אבל הראשונה והמרכזית בינהן היא הנסיך המדליק בעצמו. סמית' תמיד היה מספר סיפורים פנטסטי, עוד מימיו הראשונים כראפר אי אז בשנות השמונים, אבל בשנים האחרונות הוא והצוות שמקיף אותו (ותמיד מקיף אותו) למדו להסתגל לעידן המודרני, והביאו את יכולותיו לעידן האינטרנט. רק תציצו בעמוד היוטיוב הפופולרי שלו ותראו מספר סיפורים ויזואלי שמבין ומדבר בשפת האינטרנט מבלי להיות מביך בתהליך.

יאללה סלפי. הקאסט של "הנסיך המדליק מבל אייר" בספיישל האיחוד (צילום: HBO Max)
יאללה סלפי. הקאסט של "הנסיך המדליק מבל אייר" בספיישל האיחוד (צילום: HBO Max)

את הרוח הרעננה הזו הביא סמית' גם לספיישל בן השעה ורבע, שמרגיש קצר בהרבה בזכות עריכה מדויקת, צילום מעניין יתר מהרגיל ומבנה סיפורי חזק ביותר. זו עדיין חבורת שחקנים בדרגת הזדקנות משתנה שיושבים בסט משוחזר של סדרה שירדה מהאוויר לפני 24 שנים ומדברים על העבר, אבל לעזאזל, גם את זה הוא הצליח לעשות מעניין. החלקים הצפויים, כמו למשל הסיפורים מהסט או קטעים נבחרים מה-149 הפרקים של הסדרה, עורבבו עם ריאיונות אישיים, סרטונים מאחורי הקלעים שמעולם לא נראו, אודישנים מביכים וכמה רגעים נוגעים במיוחד.

הפעם הראשונה שבכיתי במהלך הפרק היתה דווקא צפויה, ועדיין תפסה אותי בהפתעה. אחרי בערך חצי שעה של סיפורים מעניינים ומשעשעים (כמו למשל הסיפור על איך סמית' עשה אודישן ביום ההולדת שלו מול קווינסי ג'ונס השיכור וכמה מהאנשים הבכירים ביותר בטלוויזיה דאז), הזכירה טטיאנה עלי, ששיחקה את בת הדודה אשלי, את שמו של ג'יימס אייברי, השחקן שגילם את הדוד פיל ונפטר לפני כשבע שנים. האופן שבו חברי הקאסט מדברים על אייברי, הסיפורים הקטנים שחשפו אופי ענק (הסיפור על הסצינה המפורסמת שבה וויל כועס על אביו הנעלם הוא וואו אחד גדול), הסיקוונס הקצר והמדוייק של קטעיו ובעיקר הדקה השקטה והעצובה שאחריו לא ישאירו גם את העין שלכם יבשה. 

אף עין לא נשארת יבשה. וויל סמית' והקאסט בספיישל האיחוד (צילום מסך: HBO Max)
אף עין לא נשארת יבשה. וויל סמית' והקאסט בספיישל האיחוד (צילום מסך: HBO Max)

הפעם השניה שבכיתי תפסה אותי יותר בהפתעה, אולי כי היא הגיע ממש שנייה אחרי. "כמשפחה, יש את הדברים שאנחנו מדברים עליהם, ויש את הדברים שאנחנו לא מדברים עליהם", אומר וויל לחבריו הותיקים ומפתיע את כולם כשהוא מעלה את שמה של ג'נט הוברט וויטן, ששיחקה את הדודה ויויאן במשך שלוש העונות הראשונות, והוחלפה בשחקנית אחרת במה שהיה ונשאר כתם נדיר בתולדות התוכנית ובקריירה של סמית'. באופן כללי, הקונצנזוס בהוליווד על וויל סמית' הוא שמדובר בבחור די חביב, אבל הסיפור העצוב שלו עם ג'נט הטיל צל כבד על התפיסה הזו. 

מבלי להיכנס לעומק הדברים, החיכוחים על הסט בין הכוכב בן ה-21 דאז לבוגרת ג'וליארד המכובדת הובילו, כאמור, לעזיבתה את התוכנית ולמכה קשה לקריירה בתקופה אישית לא פשוטה. מאז, 27 שנים, ג'נט הפכה לאויבת מרה של סמית', כזו ששמחה לספר מול כל מצלמה רעננה עד כמה הוא לא נחמד כמו שהוא נראה. זה לא מובן מאליו ששמה יוזכר באיחוד, ובטח לא מובן מאליו שהיא תצוץ לביקור בהפתעה, ואפילו מפתיע מזה, מבלי לזייף חיוכים וחיבוקים. במקום העמדת פנים הוליוודית קיבלנו שיחה פתוחה, חשופה על הכאב, החרטה ובקשת המחילה אחד מהשניה.

זה רגע טלוויזיוני יוצא דופן דווקא כי הוא מגיע במהלך ספיישל שעל פניו לא אמור להיות מעמיק ואנושי מדי. זה הפך את המבט על פני חברי הקאסט כשראו לראשונה את הדודות ויויאן עומדות יחדיו לעוד יותר מרגש.הפעם השלישית שבכיתי בספיישל (אוקיי נו, דמעתי, אני בוכה כמו גבר) היתה עם הסיום. אחרי הרכבת הרגשית של הפרק, לצפות בעיני השחקנים דומעים בצילומי מאחורי הקלעים של הפרק האחרון הרגיש כמעט כמו להיות שם.

פתאום היה הרבה יותר מרגש לראות עד כמה המשפחה הטלוויזיונית הרגישה כמו משפחה אמיתית, וכשהם עמדו עם דמעות בעיניים ברגע שאמרו את הקאט האחרון, היה אפשר להרגיש איתם את העצב על סיום התוכנית. באמת מיוחד לראות שמאחורי הסיטקום הקיטשי החמוד ההוא עמדו אנשים אמיתיים שבאמת הרגישו שם משפחה. מי ידע שלפני עשרים ומשהו שנים, כשהדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ 6 ולמדתי בעל פה את שיר הנושא, יבוא היום וחיבוק בין וויל סמית' לדודה ויויאן המקורית ירגש אותי עד דמעות.