"הנסיך המדליק מבל אייר" הרבה יותר חתרנית ממה שזכרתם

מה אתם זוכרים מ"הנסיך המדליק מבל אייר"? משפחה עשירה שמעסיקה משרת, וויל סמית' הצעיר עושה שטויות בתפקיד הראשון שלו אי פעם, מיטב האופנה הכעורה של הניינטיז וקווי עלילה שמתאפשרים בעיקר הודות לעובדה שלאף אחד אין מכשיר סלולרי שיחלץ אותו מצרות. סיטקום שהוא מדורת השבט לפי הספר: תוכן קליל לכל המשפחה, מגיל 7 עד 70, קצת צחוקים לפני שאימא שולחת אותנו לישון.

חיים בינינו אמיצים ואמיצות שפצחו החודש בבינג' נוסטלגי של הסיטקום האמריקאי, באדיבות נטפליקס שהחזירה אותו לחיים. אלה יגלו שתי הפתעות: הראשונה היא שני בתים נוספים לפסקול של ילדותנו, והשנייה – מסרים שנדחפים ישר לפרצוף על חיי השחורים בארצות הברית, נגד גזענות והמשטרה האמריקאית, על נקודת המפגש של גזע ומעמד כלכלי, היסטוריה שחורה – וכל זה בלי אגל זיעה מתאמץ אחד.

דמותו של וויל סמית' מעמתת את משפחת בנקס כל הזמן עם הפער שבין המצוקה בפילדלפיה לבורגנות הנוחה בבל אייר. אבל יש יותר מדרך אחת להיות שחור

כבר בפיילוט הכל נהיה רציני די מהר, כשוויל מתעמת עם דוד פיל על העבר שלו כילד שחור ועני. וויל מרגיש שהוא השחור האמיתי מבין השניים, שעדיין מחובר לשכונה ולשורשים. אלא שהוא מגלה שהדוד שלו היה שם כשמלקולם אקס נאם, שהוא צעד בצעדות היסטוריות ושיש דרך נוספת לגלם את המאבק השחור. מלקולם אקס חוזר שוב ושוב בסדרה כגיבור של וויל, שמסמל בשבילו גם את הקשר הביתה, לחבר'ה שלו, למקום שהוא נאמן לו. זה הפוסטר הראשון שוויל מדביק ברגע שבו הוא עובר לחדר המפואר החדש שלו.

כשוויל וקרלטון נעצרים על כך שנהגו במכונית יקרה ויפה ("זהות שגויה", עונה 1 פרק 6), ששייכת לשותף העסקי של הדוד פיל, המשטרה מיד מסיקה שהם גנבים ועוצרת אותם. וויל לא מופתע, אבל קרלטון לא מאמין: עבורו הם חלק ממערכת שנועדה לשמור עליו, בהיותו בעל כוח בחברה. הבדיחה החוזרת על זה שקרלטון לבן, או משתכנז, מתבהרת כאן במלוא מובנה: קרלטון לא מוכן להודות בנחיתות החברתית שנובעת מהגזע שלו, כי זה עלול לערער על כל תפיסת העולם שלו, שעד לאותו רגע הייתה מוגנת מהשלכות הגזענות.

הבנות של קווינסי ג'ונס

סיטקום שבמרכזו גיבורים שחורים לא היה דבר חדש באותו זמן. "הנסיך המדליק" שודרה מ־1990 עד 1996, לפניה הייתה "משפחת קוסבי" (שהולידה את "עולם אחר") ובמקביל שודרה "אריזה משפחתית". אלא שבניגוד למשפחת הקסטבל, שהייתה אמידה, משפחת בנקס עשירה מאוד. זו הייתה הפעם הראשונה על המסך שלאנשים שחורים יש המון כסף – מהלך מכוון מצדו של קווינסי ג'ונס, שהפיק את הסדרה, במטרה להעניק לילדים שחורים ייצוג חדש שיוכלו לשאוף אליו.

דבר נוסף שייחד את "הנסיך המדליק" הוא שבזמן שבני משפחת הקסטבל היו סוג של משפחה לבנה שהיא במקרה שחורה, וויל סמית' – עם החברים מהשכונה שביקרו מדי פעם – כל הזמן מעמת את בני משפחתו עם הפער שבין שכונת המצוקה בפילדלפיה שבה גדל לבין הבורגנות הפריבילגית בבל אייר. דמותו של סמית' היא מראה של "החיים האמיתיים" בשוליים, של דור שתרבות ההיפ הופ היא הכל בשבילו, של אלה שהשכונה וחיי הפשע הם האופציות היחידות עבורם באמריקה.

האיש הזה מגיע לכל מקום. "הנסיך המדליק מבל אייר"

יוצרי הסדרה לקחו סיכון מודע בשינוי הנרטיב שהיה פופולרי בטלוויזיה עד אז, וזה עבד להם: "הנסיך המדליק" הייתה אחת הסדרות הכי מצליחות של אותה תקופה. הפופולריות שלה לא הייתה מוגבלת לארצות הברית אלא פרצה גם לאירופה, ובעצם תיווכה תרבות שחורה לעולם שלא הכיר אותה לעומק. את הסדרה הפיק אמנם ג'ונס, שבעצמו אחראי לכמה ציוני דרך שחורים ובהם "Thriller" של מייקל ג'קסון, אבל יוצרי הסדרה היו שני יהודים – סוזן ואנדי בורוויץ'. כשהם רצו לוודא שהם מדייקים בכתיבה, הם היו מתקשרים לבנות של ג'ונס שעליהן התבססה הדמות של הילארי. בריאיון למגזין טיים אמרה סוזן שהיא הושפעה ממאמר שקראה על כך ששחורים שהצליחו לעשות המון כסף נחשבים לבוגדים בקהילה שלהם כי הם מכרו את נשמתם לאלוהי הקפיטליזם של החברה הלבנה. היא רצתה שהסדרה תוכיח שיש יותר מדרך אחת להיות שחור, ושהזהות השחורה מורכבת יותר מהיכולת לעשות ראפ או מהטעם שלך בבגדים.

"הנסיך המדליק" הצליחה לעשות את כל זה ועדיין להישאר מצחיקה, גם במבט מפוכח. לכן היא יכולה הייתה להרשות לעצמה פרקים חשובים באמת מבלי לצאת ממסגרת הסיטקום, למשל הפרק שבו וויל נלחם כדי שילמדו בפנימייה הלבנה שלו היסטוריה שחורה. הדודה ויויאן מקבלת את הג'וב, ומעמיסה עליו מטלות ומשימות כדי לאתגר אותו. וויל רואה בזה עונש כי הוא טינאייג'ר עצלן, ומקבל נאום קטן ואפקטיבי מהדודה שלו שמזכירה לו שאם הוא לא מכיר את העבר שלו הוא חלק מהבעיה. הפרק הזה חשוב במיוחד כי עד היום היסטוריה שחורה נלמדת בארצות הברית רק במשך חודש אחד בשנה (Black History Month) – עדיין יותר מבישראל, שבה היסטוריה של יהודים מהמזרח לא נלמדת כמעט בכלל. בפרק הזה יש כמה סצנות שקשה לדמיין שהיו מצולמות היום, ועוד בסיטקום: הדודה ויו שרה שירי עבדים בא־קפלה בשיעור ומלמדת כיצד השירה שימשה כקוד לבריחה, הנאום שלה והשקופית בסיום הפרק, שמציגה ציטוט של מלקולם אקס: "חינוך הוא הדרכון שלנו לעתיד, המחר שייך לאנשים שמתכוננים אליו היום".