הסדרה שלי: ריאליטי אוכל שאשכרה מתעניין באוכל. יש דבר כזה

אוקיי, זה דורש כמה הסברים. מילא להתמכר לסדרה שאף אחד לא מכיר ורק אתם, באמצעות צירוף מקרים קוסמי של טעם ספציפי ובדידות גדולה. זה עוד הגיוני. אבל מאסטרשף אוסטרליה?! יש לך מאסטרשף ישראל יא אנטישמי, מה כואב לך יא נפולת של נמושות? ומילא זה, אוסטרליה? אתה מוותר על גורדון רמזי והולך למדינה שמכינים בה, מה בעצם? וואלאבי מקורמל?

אז כן, לא רק שלמשך שנה-שנתיים אני ואשתי לעתיד התמכרנו לחמש-שש עונות טובות של מאסטרשף אוסטרליה, אלא שזו באמת הייתה בחירה נהדרת. הגענו לזה כמו שמגיעים לכל סם קשה במיוחד, כלומר דרך סם קל יותר. התחלנו במאסטרשף ישראל כמו משפחה נורמטיבית, ואחרי שטבענו בדג ברוטב אדום המשכנו, כמו רבים מאיתנו, למאסטרשף אמריקה.

למי שלא מכיר, זה בדיוק כמו כל ריאליטי בגרסת אמריקה: 40 דקות מהודקות, דרמטיות, כמעט בלי תוכן ועם מקסימום תככים ומוזיקה דרמטית מוגזמת אפילו כשמישהו הולך לשירותים. זה נחמד, אבל באנו בשביל האוכל. לכן המשכנו משם למאסטרשף בריטניה, תכנית שכוללת מבחנים בהם מתמודד אחד מקלף תפוח אדמה בחדר ריק כששופט אחד עומד ומביט בו בדממה. ואחרי זה אומרים שבלונדון יש טלוויזיה מצויינת.

מפה לשם, חיפשנו תכנית מאסטרשף, באנגלית, שלא כוללת את ארה"ב או בריטניה, ואיכשהו מצאנו את עצמנו נשאבים לתוך הגרסה הכי טובה של מאסטרשף שלפחות שנינו חווינו: בזמן שבישראל מותחים פרק לשעתיים וחצי של דמעות, בארה"ב מביימים מותחן פסיכולוגי ובבריטניה עושים מחוות ל"אירופה אירופה", באוסטרליה עשו את מה שאוסטרלים הכי אוהבים: כיף.

נשמע מצחיק, אבל סוף סוף מצאנו ריאליטי אוכל שבאמת מתעסק בבישול. ולא רק זה, עושה את זה לפעמים תוך חריגות חמורות מהפורמט: עונה של 50+ פרקים באהלן אהלן, עם פרקים "לימודיים" בין לבין, כשהשופטים מלמדים את המתחרים והצופים בבית טכניקות בישול מתקדמות. כלומר, חלקים שלמים בריאליטי בישול שעוסקים ב…בישול?! אתם יכולים בכלל לדמיין דבר כזה????

בהתאם, הרמה הכללית של הגרסה האוסטרלית הייתה גבוהה בצורה שפשוט לא הכרנו אז. אנחנו מדברים על התקופה שבה "משחקי השף" עלתה לראשונה, וכמעט כל מה שהכרנו מהז'אנר היה מתכונים של דמעות מתובלים בזיכרונות. לראות טבחים חובבים שמנפחים קרמל, מכינים סוכריות טלה וצורבים קוקי זאן ז'אק היה דמיוני לגמרי. בקיצור, במקום להיות מושקע רגשית בפרק של שעתיים וחצי, אתה מכין אוכל, ויושב לצפות בשעה של הולסומנס.

אבל היתרון הכי גדול, וזה שהנפיק כמה מרגעי השיא והשפל של התכנית, היה החיבור שלה לפרנצ'ייז העולמי. בישראל, אין כמעט שום חיבור למותג העולמי שנקרא "מאסטרשף". אבל גשר השפה מאפשר לחבר בין ארצות דוברות אנגלית וכך קיבלנו, לצד שפים אוסטרליים שהיו אז חצי אלמוניים מבחינתנו, אורחים כמו גורדון רמזי, מרקו פייר וויט וג'יימי אוליבר שבבירור הגיע פעם בעונה בתור אורח אך ורק כדי להעמיס.

מאז, משחקי השף הגיעו ותפסו את החלק בלו"ז שהוקדש לריאליטי אוכל. ילדים נולדו וזמני הצפייה התקצרו משמעותית, מה שגרם לי להתאבסס על יוטיובי אוכל, שמציעים 12 דקות דחוסות במקום עונה של 55 פרקים של שעה. אבל מאסטרשף אוסטרליה עדיין רצה, למרות ש*כל* השופטים הוחלפו וזמני האוכל שלנו מול המחשב התקצרו אפילו עוד יותר. אבל ברור לי שעוד מספר שנים, כשהילדים יגדלו, אנחנו נהיה מוכנים לחזור לאתגר הגדול הבא שלנו (מאסטרשף קנדה, הנה אנחנו באים).