51 הסדרות הכי טובות של העשור (חלק א')

51 הסדרות הטובות של העשור – חלק ב' >>

51
צ'אנל זירו

לפעמים אנחנו חושבים ש"צ'אנל זירו" לא באמת קיימת. לפעמים נדמה שחלמנו אותה בלילה קשה במיוחד. אף אחד לא מכיר את אנתולוגיית האימה החדשנית של ערוץ SyFy, אף אחד לא רוצה לדבר איתנו עליה, כמו באיזו אגדה אורבנית על סדרת טלוויזיה שלא קיימת.

ארבע עונות ו-24 פרקים, כל עונה היא סיפור סגור נפרד, כל סיפור מבוסס על אגדות מז'אנר ה-CreepyPasta, אגדות אורבניות שהתפשטו ברחבי האינטרנט בקופי-פייסט, בסגנון עדות "תפוזי איידס מורעלים". פיונה שואו ופול שניידר מככבים בעונה הראשונה, אחר כך צועדים בסך לא מעט פרצופים מוכרים לחובבי ז'אנר האימה כולל רוטגר האוור האדיר, אללה ירחמו. "צ'אנל זירו" היא סוכריית ציאניד קטנה וטעימה ואם אף אחד לא רוצה אותה אנחנו נבלע אותה לבד.

50
דוקיומנטרי נאו!

זה היה עשור מעולה לסדרות טלוויזיה דוקומנטריות, העשור שבו ז'אנר הפשע-אמיתי הפך ללהיט רייטינג משוגע, אבל הרשימה הזאת מוקדשת לסדרות מתוסרטות אז תניחו לנו. ובכל זאת, בערוץ IFC הנידח של רשת AMC מתחבאת החל מ-2015 הפנינה הקומית הזאת של פרד ארמיסן, ביל היידר וסת' מאיירס, סדרה מוקומנטרית שכולה אהבה אין קץ לקולנוע דוקומנטרי. במרכזה עומדת תוכנית טלוויזיה פיקטיבית בשם "!Documentary Now", בה מגישה הלן מירן (!) מדי שבוע קלאסיקה תיעודית לצופים. ה"קלאסיקה" המוגשת בכל פרק היא כמובן פארודיה אנינת טעם וגבוהת מצח של ארמיסן, היידר וג'מעתם מימי "סאטרדיי נייט לייב" על סרטים וסגנונות בז'אנר התיעודי. זה מושלם בדיוק כמו שזה נשמע.

49
מראה שחורה

הבכורה של "מראה שחורה", פרויקט האנתולוגיה הטכנופובי של צ'רלי ברוקר וצ'אנל 4 (אחר כך נטפליקס), הכתה את העולם בתדהמה ב-2011. היא הכתה בעוצמה על עצב הפרנויה הגלובלי מול ההתפתחות הטכנולוגית והשפעותיה על הפוליטיקה, התרבות והחברה באופן כללי, וכל העולם צרח.

"מראה שחורה" נראתה כמו שדרוג נועז של "אזור הדמדומים" לעידן הסמארטפון, אבל בעולם שבו כולנו מוקפים במראות השחורות האלה ובשכבות של ציניות, ניצוץ החדשנות שלה דעך באותה מהירות שבה הטכנולוגיה והמדיה התפתחו. העונה האחרונה שלה זכתה ללא מעט לעג ביקורתי על הטפות המוסר האנטי-טקיות שלה, בעיקר בגלל שהפאניקה מדיסטופיה טכנולוגית ממצה את עצמה כשהעולם מסביב הופך לדיסטופיה טכנולוגית בפני עצמו.

48
פה גדול

"ביג מאות"' יכולה להיות קומדיה מגעילה במיוחד עם בדיחות הפרשות בקצב שלא הכרנו. והיא גם יכולה להיות אחד הדברים המשחררים בתולדות הטלוויזיה, כשבמקום עוד תוכניות נעורים שעושות גלוריפיקציה מפגרת לימי בית הספר העליזים, "ביג מאות'" מציגה את התקופה כמערבולת הורמונים בלתי נשלטת שהפכה את החיים של רבים מאיתנו לסיוט מתמשך. "ביג מאות'" מצליחה להסתכל למפלצת ההורמונים שכולנו הדחקנו הישר בלבן של העיניים. ובדרך, למרות שקשה לסיים פרק בלי להרגיש מאוד מלוכלך, היא גם איכשהו מצליחה לגרום לצופה להרגיש כאילו הוא לא באמת היה כזה לבד כל השנים הללו. ברגעים מסוימים כמעט מתחשק להראות אותה לבני נוער רק כדי שיירגעו קצת (אל תעשו את זה, הם יקראו למשטרה ובצדק).

47
קטסטרופה

רוב דילייני הוא כנראה הקומיקאי הראשון שטוויטר הקפיץ היישר לתוך תעשיית הטלוויזיה, ועם יותר מ-1.6 מיליון עוקבים שמתעלפים מכל פאנץ' זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו ייתן לו סדרת טלוויזיה. בסופו של דבר המישהו הזה היה צ'אנל 4, דילייני עזב את ארה"ב של טראמפ לטובת אנגליה של הברקזיט, ויחד עם שרון הורבאת' הצליח לייצר סיטקום מתוק וכיפי על איש פרסום אמריקאי ומורה לאנגלית שסטוץ של לילה אחד מוביל אותם להקמת משפחה. היחס המרענן של הסדרה לזוגיות ולאהבה מפשיט אותה מקיטש רומנטי וקלישאות מלודרמטיות, כך שהיא מתוקה מספיק אבל לא מדי ובו זמנית אינה מורעלת מסרקזם. אחד הדברים החמודים שהיו איתנו בין 2015 ל-2019.

46
התיקון

אף אחד לא שמע על "התיקון", מעטים מאוד ראו את "התיקון", ומעטים מהם שרדו את הפטיש הכבד שהיא מורידה לצופה על הראש. סדרה כבדה, איטית, מהורהרת, מהפכנית לחלוטין במבנה העלילתי המנומנם שלה. כמו סיוט שאי אפשר להתעורר ממנו, "התיקון" גוררת את הצופה למסע בעקבות נידון למוות שמשתחרר במפתיע אחרי 20 שנות מאסר כתוצאה ממצאי דנ"א חדשים, אך בעיירה שלו רבים עדיין מאמינים כי הוא ביצע את האונס והרצח המזעזעים של חברתו בתיכון. זו סדרה מהפנטת ולא פשוטה שגומלת לצופה המשקיען בעומק שנדיר למצוא בטלוויזיה. והיא תשבור לכם את הלב אם נשאר לכם אחד.

45
אחוזת דאונטון

"דאונטון אבי" הייתה אחת הסדרות האהובות על הזוג אובמה. באמת. בשיא הצלחתה התגלה שמפיקי הסדרה היו שולחים למישל את הפרק הראשון בעונה לפני כל העולם. מה לזוג אובמה, ולעולם בכלל, בסדרה על משפחת אצולה בתקופה שבה האצולה מתחילה למות? במילה אחת – שמרנות בריטית. זה פשוט עובד. "דאונטון אבי" הייתה מבריקה כי היא הייתה סדרה שמרנית שבחנה כיצד יכולה שמרנות לשרוד בתקופה של שינויים. והיא עבדה בעונות הראשונות שלה כשהיא תפקדה לא רק כאופרת סבון מפוארת ומושקעת, אלא כסדרה שהצליחה באמת לדון ברלוונטיות של רעיונות מיושנים כמו אצולה או ירושה. היא הפסיקה לעבוד כשהיא התחילה להרוג דמויות מפתח ברגעים אובר דרמטיים מבוימים זוועה. בדרך כלל הבריטים יודעים לעצור בזמן. הפעם לא.

44
הוראס ופיט

לא מגיע ללואי סי.קיי להיות מוזכר בסיכום הזה, אבל לא מגיע ל"הוראס ופיט" לא להיות מוזכרת בסיכום הזה. הקומיקאי ששבר למעריציו את הלב עם רצף עדויות נשים על תקיפות והטרדות מיניות שביצע בקולגות, כתב, ביים, הפיק ומככב בקומדיה המשפחתית הטראגית הזאת לצד סטיב בושמי, אלן אלדה, ג'סיקה לאנג ואידי פאלקו. היא שודרה באתר שלו באופן בלעדי (אחר כך נמכרה ל-HULU) והציגה אקספרימנט תיאטרלי נועז אך מינורי בטון שלו, טלוויזיה של יוצר מחונן שהרס לעצמו ולנו את הכל. איזה אידיוט, אלוהים.

43
בארי

לא ברור איזו מן סדרה זו "בארי". זו קומדיה? זו דרמת מתח? זה באמת על מחסל שמנסה לפתח קריירה של שחקן? ומה יותר גורם לנו לרצות להסיט את המבט מהמסך מרוב לחץ – קטעי ההרג או הסצינות שמתרחשות בזמן שיעורי המשחק? לא משנה איך מסובבים את זה, "בארי", שסגרה רק שתי עונות בינתיים, היא הברקה שלא נראתה על המסך הרבה זמן. שילוב ז'אנרים ייחודי שגם מרגיש אורגני וגם, בתוך ההיתוך, כל ז'אנר מצליח לגלות משהו חדש על השני. קומדיה שחורה של טעויות קשות שאינה מפסיקה להפתיע, כשעל הכל מנצח ביל היידר שאי אפשר שלא לשנוא את אינסוף הכישרון שהוא מפגין פה, לא רק כשחקן קומי מאופק שמצליח להנפיק במבט אחד כמה מהרגעים הגדולים בטלוויזיה בשנים האחרונות, אלא גם ככותב ובמאי. פרק 5 בעונה השנייה יכול בקלות להיכנס לפנתיאון הפרקים הבודדים הגדולים בתולדות הטלוויזיה.

 

42
לא בטוחה

איסה ריי התפוצצה על יוטיוב עם סדרת הרשת שלה "Awkard Black Girl", משכה את תשומת ליבו של פארל וויליאמס שמימן והפיק לה עונה שנייה של הסדרה ודחף אותה אל מרכז הבמה בקליפ שלו ל"Happy". משם היא כבר המשיכה לבד והחלה לפתח עם לארי ווילמור מה"דיילי שואו" את הסדרה שתהפוך להיות "לא בטוחה" של HBO, קומדיה שמתארת ברגישות ובאותנטיות גדולה מה זה להיות אישה שחורה בארצות הברית במאה ה-21, כולל טיפול בסוגיות חברתיות ותרבותיות שמעיד על תודעה פוליטית גבוהה. ריי היא חלק מגל גדול של יוצרי טלוויזיה צעירים שגרמו לעולם לסובב אחריהם את הראש בעשור הזה, אבל מכולם הניצחון שלה הוא הגדול והמרשים ביותר. כיף לה. כיף לנו.

41
כתום זה השחור החדש

רגע לפני שנטפליקס הפכה לתופעה הטלוויזיונית החשובה של דורנו, מיד אחרי הסנסציה שחוללה "בית הקלפים", הטיל שירות הסטרימינג הגלובלי פצצה מתוסרטת נוספת בסוף 2013. "כתום זה השחור החדש"' הייתה להיט בינג'ינג עצום מהרגע הראשון, ועודנה הסדרה המקורית הנצפית ביותר של נטפליקס – שכאילו נתפרה על ידי היוצרת ג'נג'י קוהן ("העשב של השכן") לאלגוריתם הדמוגרפי של נטפליקס.

היא שיגרה אל אוויר העולם אסופה נפלאה של דמויות נשיות מעוררות אמפתיה שנקלעו לכלא נשים ברמת אבטחה נמוכה, ובאמצעות גיבורה בלונדינית-כל-אמריקאית העבירה אל קדמת הבמה גם ייצוגים נשיים שבדרך כלל לא רואים מסך. היא הייתה מצחיקה ומרגשת ואמרה כל מיני דברים על אמריקה של טראמפ ועל MeToo# עוד לפני שהיו טראמפ ו-MeToo#. שבע עונות הספיקו, אבל כבר מעכשיו נחמד לדמיין את האיחוד ב-2029.

40
ג'סיקה ג'ונס

הו, כן, תודה. סופסוף גיבורת על שלא לובשת טייטס ופונפונים. "ג'סיקה ג'ונס" הייתה חלק מיוזמה נועזת של נטפליקס ומארוול לייצר יקום מארוול טלוויזיוני משני לזה של "הנוקמים" (יחד עם "דרדוויל", "לוק קייג'" ו"איירון פיסט"), ותרמה תרומה גדולה לתת-הז'אנר המתהווה של דרמות-גיבורי-על עם גיבורים בעלי אישיות גבולית, תופעה שמגיעה לשיאה בימים אלה עם "השומרים" ו"הבנים". קריסטן ריטר הזעופה מצוינת בתפקיד הראשי ומגלמת גיבורת-על-שקשה-לחבב שקשה שלא לחבב, ובעונה הראשונה מול סופר-רשע כמו קילגרייב (דיוויד טננט המושלם) היא גם הצליחה לייצר עלילה עם עומק אידיאולוגי בלתי צפוי, תנופה שהשתמרה לא רע גם בעונות הבאות. מעולם לא הייתה גיבורת על שכל כך רצינו לקחת לכמה דרינקים. סיומה בטרם עת בגלל שדיסני קנתה את מארוול וניתקה את יחסיה עם נטפליקס הוא אבידה גדולה.

39
שרלוק

ישנו כתם שחור משונה מאוד על העשור הזה, והכתם הזה נקרא סטיבן מופט. אם תשאלו מעריצי "דוקטור הו" תמצאו שהעולם מתחלק לשני מחנות – מי שחושבים שמופט סחרר את הסדרה לגבהים חדשים ומי שחושבים שהוא דרדר אותה לגימיקים והתחכמויות. אבל היה רגע שהסחורה של מופט הייתה בדיוק מה שכולם מחפשים, ואת המכה הגדולה שלו הוא עושה ב"שרלוק", העיבוד המודרני שלו להרפתקאות שרלוק הולמס והסדרה שהפכה את בנדיקט קמברבאץ' לכוכב. רק שלושה פרקים בעונה, כל פרק באורך של סרט. "שרלוק" הייתה פרויקט המופת של הבי.בי.סי ואחת הסדרות הכי חמות בעולם, הרבה בזכות היכולת של מופט לכתיבת תעלומות מבריקה. מופט הוא מסוג התסריטאים המתמטיים ו"שרלוק" שלו היה פאזל אחד ענק שנפתר בכל פרק בצורה מאוד מקורית.

הבעיה עם מופט, שהתרגמה אחר כך לבעיה שגרמה ל"שרלוק" להיחלש עם הזמן, היא שכמו הדמות הראשית של הסדרה, גם הוא קצת עיוור בתחום הרגשות. אחרי שהשתחררנו מאחיזת הפלאים המהפנטת שלו, קשה לחזור להיקסמות הראשונית. ובכל זאת, "שרלוק" הייתה רגע תרבותי אמיתי בעשור הזה, ומרגעי השיא של היצירה הבריטית בעשור הזה.

38
המתים המהלכים

התשובה של AMC ל"משחקי הכס" נראתה בעונות הראשונות כמו התשובה הנכונה. "המתים המהלכים", המבוססת על סדרת קומיקס פוסט-אפוקליפטית מצליחה ורבת מעריצים, הייתה מהרגע הראשון ניסיון לייצר פנטזיית זומבים עכשווית, אנושית, מרגשת ומרובת רבדים שתעמוד ראש בראש מול המהלכים הלבנים של HBO. פרנק דאראבונט המצוין עיבד אותה לטלוויזיה ובנה אותה בעונתה הראשונה, מה שנתן לה את העומק הדרוש כדי שציבור גדול יקח סדרת זומבים ברצינות. אבל זה נהרס עם עזיבתו של דאראבונט, חילופי שואוראנרים רבים מדי והצלחה שהובילה ליותר מדי עונות (ב-2020 תעלה העונה ה-11) של התבחבשות. מסע ההישרדות האינסופי הזה הוא עדיין טלוויזיה מצוינת, אבל נדמה שאם "המתים המהלכים" היא תשובה למשהו, ב-AMC מזמן שכחו מה הייתה השאלה.

37
המקום הטוב

העשור הזה היה זקוק נואשות לסדרה שכולה פאן טהור ופיל-גוד זך, ו"המקום הטוב" של NBC היא בדיוק זה: קומדיה שחורה קלילה ועולצת על החיים המטורללים שאחרי המוות – הם אף פעם לא נראו אטרקטיביים יותר – בכיכובם הפיל-גודי של טד דנסון, קריסטן בל וג'מילה ג'מיל הפנומנלית. ד'ארסי קארדין, שמגלמת את האינטליגנציה המלאכותית שמנהלת את גן העדן הלא-ממש-מתפקד שבו מתאספים הגיבורים, היא כנראה הדמות הכי מצחיקה בקומדיה הטלוויזיונית נכון לעכשיו. פלא גדול שסדרה כזאת צלחה את מסלול המכשולים של שלבי הפיתוח בערוץ ברודקאסט גדול, ועונתה הרביעית והאחרונה עושה חשק למות במובן הטוב של המילה. ומתברר שיש כזה.

36
מיינדהאנטר

"אני מאמין שכל בני האדם הם סוטים" אמר פעם דיוויד פינצ'ר. ועכשיו הוא יצר את הסדרה שבאה להגיד בדיוק את זה. "מיינדהאנטר" היא סדרה שבוקעת הישר ממוחו הקודח והחולה מאוד של פינצ'ר, שתמיד מחפש אנשים חולים ממנו בשביל להיראות נורמלי לידם. נטפליקס נתנה לו את כל הכסף שהוא רק רוצה בשביל לשחזר אחד לאחד שיחות שקיימו אנשי ה-FBI עם כמה מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים בארצות הברית. בעזרת בימוי מבריק והרבה מאוד סבלנות (שנובעת כנראה מההנאה של להתעלל בצופים), "מיינדהאנטר" הצליחה להיות אחת הסדרות המאיימות ביותר על המסך, בעשור שהיה מוצף בסדרות אימה.

35
שקרים קטנים גדולים

אם יש מישהו שחשבתי שנפטר ממנו העשור, זה דיוויד אי קלי. ברצינות, לאיש שהביא לעולם את "פרקליטי אל איי" ו"אלי מקביל" מותר לקחת קצת הפסקה בזמן שהצעירים משתלטים על העולם עם סדרות קצת יותר חדשניות, לא? מסתבר שלא. "שקרים קטנים גדולים" היא אחת ההצלחות הלא מפתיעות של העשור. ספר פופולרי, HBO שופכים כסף על קלי ומאפשרים לתת לו לעלות שלב באבולוציה הטלוויזיונית שלו, להביא לו במאים מהשורה הראשונה שיביימו שוטים כחולים של ים סוער שמייצגים את סערת הרגשות שבהן נתונות הדמויות של הסדרה, גם הן מהשורה הראשונה של הוליווד (קאסט פלאי שכולל את ניקול קידמן, ריס ווית'רספון ולורה דרן בתפקיד של ביץ' מהגיהנום, ובעונה השנייה גם את מריל סטריפ בתפקידה המרושע ביותר מאז "השטן לובשת פראדה"). מה רע? לא אמרנו שרע. רק זוז קצת, דיוויד אי.

34
פורטלנדיה

"פורטלנדיה" של פרד ארמיסן היא תוכנית המערכונים היחידה שהצליחה להיכנס לרשימה. טוב, לא היו הרבה. היא הייתה משהו אחר לגמרי מעונתה הראשונה בערוץ IFC ב-2011. היא הצליחה להחזיק את היד על הדופק בנושאים שמעניינים את הצעירים האמריקאים הליברלים, ועשתה מהם הרבה פעמים קציצות היפסטריות. מודים שגם אנחנו הרגשנו לפעמים לא בנוח עם איך שנדמה היה לנו שאנחנו משתקפים בחלק מהמערכונים האלה. עולם המערכונים והסקצ'ים בדרך כלל שם במרכזו אנשים קצת טיפשים שאפשר לצחוק עליהם ואי אפשר באמת להזדהות איתם. צפייה ב"פורטלנדיה" הרגישה הרבה פעמים שמישהו פגע עם טיל ישיר הרבה יותר מידי קרוב הביתה. אאוץ'.

33
בית הקלפים

לכל דור יש את הסדרה הפוליטית שלו. תקופת קלינטון קיבלה את "הבית הלבן" של סורקין – סדרה על ערכים, אידאות פוליטיות, מסורת לצד קדמה וחדשנות. ומה אנחנו קיבלנו? את "בית הקלפים" – סדרה על נשיא רוצח פסיכופט שיעשה הכל בשביל להתקדם. נכון, שתי העונות האחרונות שלה לא היו שיא, אבל "בית הקלפים" הייתה רגע מכונן בטלוויזיה של העשור שלא רק שם את נטפליקס על המפה כספקית התוכן הגדולה והחשובה של העשור הזה, אלא גם ציירה לנו דרך חדשה מקורית ומשעשעת להסתכל על העולם הפוליטי מבעד לעיניים הציניות והקרות של פרנק אנדרווד, אולי דמות הנבל הגדולה ביותר שידענו העשור. היה לא כיף לגלות שקווין ספייסי הוא סוג של נבל טורפני גם בחיים.

32
סיפורה של שפחה

הסדרה הנכונה בזמן הנכון, בתזמון מושלם לעלייתם של האינסלים, האוונגליסטים והטראמפיסטים המיזוגנים. "סיפורה של שפחה" עלתה לאוויר שירות הסטרימינג של HULU באפריל 2017, חצי שנה לפני הפוסט המפורסם של אליסה מילאנו, כשהיא מבוססת על רומן דיסטופי שכתבה מרגרט אטווד 32 שנים קודם לכן. היא הגיחה לעולם שהיה בשל להבין את נבואת הזעם שלה על מלחמת אזרחים שנייה שבה מנצחים כוחות דתיים וטוטליטריים שמחזירים את מעמד האישה מאות שנים לאחור. אליזבת' מוס נפלאה בתפקיד הראשי נתמכת על ידי קאסט מצוין, ולמרות נסיגה מסוימת באיכותה אחרי העונה הראשונה וביקורת לא פשוטה על האופן הבלתי מתפשר שבו היא מציגה את דיכוי הנשים על המסך כדי להעביר את המסר, היא עדיין אחת הדרמות החשובות של העשור. למרות? אולי בגלל.

31
הלייט שואו עם סטיבן קולבר

כמיטב הסיפורים המיתולוגיים בתולדות תוכניות הלייט נייט, העונה הראשונה של סטיבן קולבר בנעליו של דיוויד לטרמן הייתה לא טובה. היה נראה שההימור של CBS לא צלח. אבל אחרי עונה וחצי התוכנית התחילה לצבור גרוב, טראמפ נבחר לנשיאות ונראה שקולבר היה האיש הנכון בזמן הנכון. עכשיו התוכנית היא הנצפית ביותר ברצועת הלייט נייט בארצות הברית, רצועה שידעה הרבה מאוד מלחמות קשות בין כמה מהאנשים המצחיקים בעולם (ואחד ג'יי לנו). קולבר מצא את עצמו כמי שצריך ללוות את הקהל שלו מדי לילה בסיפורי האימה שהגיעו מהבית הלבן שלהם. הוא הפך לקבוצת התמיכה של אומה שלא מצליחה להבין לאיזה שיגעון הכניסה את עצמה. נוסיף על כך שהוא מראיין בחסד וקיבלנו את אחת מתוכניות הבידור המעניינות באמריקה. גם אם היא לא תמיד מקורית וחדשנית כמו שלטרמן ידע להיות בשעתו, קולבר הפך למרגיע הלאומי באחד הזמנים המתוחים בהיסטוריה של ארצות הברית. אנחנו רק רוצים מישהו שיחבק אותנו חזק ויגיד שיהיה בסדר.

30
הכתר

הפקה של פרק של "הכתר" עולה בין שישה ל-13 מיליון דולר. רואים את זה על המסך. זו ההפקה הכי יקרה והכי נוצצת של נטפליקס, שעשתה הכל בשביל לגרום לסדרה הזאת לזהור. מה נגיד, זה עובד. לפעמים נדמה שנטפליקס הוקמה בשביל להגשים ליוצרים גדולים חלומות גדולים. "הכתר" הוא הגשמת החלום של פיטר מורגן, מהכותבים הטובים שעובדים כיום ומי שיש לו אובססיה לא בריאה לבית המלוכה הבריטי. הוא הרי כבר כתב את "המלכה". הפעם הוא קיבל הזדמנות, למשך שש עונות, לספר את הסיפור של המלכה מילדותה ודרכה לספר את כל הסיפור של בריטניה בעשורים האחרונים. נכון, "הכתר" היא סידרה שבבסיסה עומד רעיון שמרני – ישנה סיבה טובה מדוע סדר, מנהגים ומסורת עובדים. הם יכולים לספק משהו יציב בעולם שאינו מפסיק לזוז. את הטענה הזאת הסדרה דופקת על הראש כל כך חזק שלפעמים יש סחרחורת. ובכל זאת, אי אפשר שלא להתפעל מכך שגם הליברל הגדול שבאדם ואפילו מתנגדי בית המלוכה, ימצאו היגיון וגם רגעים אנושיים כנים ויפים בחצר המלוכה.

29
מיסטר רובוט

יחסית לדומיננטיות של הטכנולוגיה בעשור הזה, די מדהים מיעוט הסדרות שממש עוסקות בה ובהשפעותיה כתמה מרכזית, אבל ב-2015 הגיעה "מיסטר רובוט" של סאם איסמעיל ועשתה את זה מספיק בשביל כולם. "מר רובוט" היא פנטזיה קריפטו-אנרכיסטית ואנטי-אוליגרכית על האקר שמנסה להפיל את התאגיד המרושע בעולם, ואם זה נשמע קשקוש זה כי זה אכן קשקוש, אבל איכשהו, בעיקר בעונה הראשונה והשנייה הפנטסטיות, זה קשקוש מקסים ומרתק שעשוי לעילא. בעונתה הרביעית המשודרת כעת ב-USA Network היא הופכת למסע אל תוך נפשו הפצועה והפוסט-טראומתית (מרהיב לראות את ראמי מאליק צומח כשחקן) והופכת לדרמה עמוקה ומספקת יותר, מה שמשנה אותה כסדרה מקצה לקצה. פעלול מרשים ביותר בשביל קשקוש.

28
גברת מייזל המופלאה

דבר נהדר שאמזון פריים עשתה ב-2017: היא נתנה לאיימי שרמן-פלדינו, יוצרת "בנות גילמור", לעשות מה שבא לה. התוצאה היא סיטקום תקופתי סוחף ומרגש על עקרת בית יהודיה צעירה מהעשירון העליון (מרים מייזל בגילומה של רייצ'ל ברוסנן המצוינת) שמגלה שיש לה כישרון לסטנדאפ. הבעיה היא שהשנה היא 1958 ולהיות סטנדאפיסטית פרועה שנעצרת יחד עם לני ברוס זה לא משהו שמתקבל בברכה בחברה השמרנית ממנה היא מגיעה, מה שמוביל לריסוקם של חייה הישנים ותחילתם של חיים חדשים ומסעירים. בגל הסדרות הפמיניסטיות שאפיין את הקומדיה בעשור הזה, "גברת מייזל המופלאה" היא תוספת מבורכת במיוחד.

27
ריק ומורטי

אם היינו מסכמים את העשור לפני שלוש שנים, "ריק ומורטי" הייתה תופסת כנראה מקום גבוה הרבה יותר בדירוג, אבל הזמן הוא בן-כלבה קשוח וכבר עם סיומה של העונה השלישית ב-2017 החלה להתגנב התחושה שהטריק שלה מתחיל למצות את עצמו. כן כן, את סדרה משוגעת ופסיכדלית ומצחיקה וחולנית ומבריקה ודן הרמון ("קומיוניטי") הוא יוצר טלוויזיה שלא יכול לטעות. הבנו את כל זה, והתעייפנו מכל זה.

חמישה פרקים לתוך העונה הרביעית, התחושה הזו מתחזקת. ועדיין, גם אם היא פוני של טריק אחד על אסיד, איזה טריק מרהיב זה היה. יחד עם "בוג'ק הורסמן", "ריק ומורטי" הייתה הכוח היצירתי הגדול שהמשיך לדחוף את גבולות הז'אנר של סדרות האנימציה למבוגרים, ובעיקר לשבור את הגבולות האלה, לשרוף אותם, להאכיל בהם את המשפחה ולמכור את אמא שלה לחייזר ממימד אחר. איך אפשר לא לאהוב אותה.

26
דברים מוזרים

ישנם כבר בוודאי עשרות מחקרים ששואלים את השאלה הזאת, ועדיין קשה להסביר מדוע התרבות שלנו כל כך מתגעגעת לשנות ה-80 בארצות הברית, או ליתר דיוק – לייצוג שלהן בטלוויזיה ובקולנוע. אחרת קשה להסביר את סוד הקסם של "דברים מוזרים" שסוחטת את רגשות הנוסטלגיה שלנו לאייטיז בעוצמה חסרת תקדים. יאמר לזכותה שהיא עושה את זה בהצלחה מדהימה, הפכה לסדרה הכי נצפית של נטפליקס ולאחד הכותרים החמים בעולם הטלוויזיה וגם שיכללה את היכולת לשלב תוכן ממומן בתוך סדרה מתוסרטת. "דברים מוזרים" כיפית בעיקר כי היא כל כך יעילה. מכונה משומנת היטב שמסוגלת לייצר נוסטלגיה בלחיצת כפתור. היא יכולה להיות כיף לא נורמלי, אבל היא לעולם לא תחזיר אותנו באמת להיות ילדים על אופניים, והיא לעולם לא תשחזר את הקסם האמיתי שבסרטים כמו "אי.טי" או "אני והחבר'ה". לא נורא, לפחות כיף לעשות עליה בינג'.

51 הסדרות הטובות של העשור – חלק ב' >>