עיניים גדולות

51 הסדרות הכי טובות של העשור (חלק ב')

זה היה חתיכת עשור בטלוויזיה. אז דירגנו את המיטב
זה היה חתיכת עשור בטלוויזיה. אז דירגנו את המיטב

קשה להתחמק מסיכומי שנה גרנדיוזיים, אבל הטלוויזיה שלנו הרוויחה את זה ביושר. הנה הסדרות הכי משמעותיות שעלו בעשור המטורף הזה, מדורגות מהסוף להתחלה

51 הסדרות הטובות של העשור – חלק א' >>

25
צ'רנוביל

בדיוק אחרי ש"משחקי הכס" הסתיימה, הציגו ב-HBO מיני סדרה שעבור רבים נראתה כמו עוד דיסטופיה פנטסטית. רק ש"צ'רנוביל" קרתה במציאות, וגם כיום קשה להאמין שמשהו כזה התרחש על פני כדור הארץ. "צ'רנוביל" היא קודם כל ניצחון ויזואלי – הכור המפוצץ מבפנים, ההליקופטרים הנופלים אל מותם, האוטובוסים שמשתלטים על העיירה בניסיון לחלץ את כל מי שניתן. צ'רנוביל נראית ומרגישה כמו סדרת פנטזיה לא פחות מ"משחקי הכס", אולי עם טוויסט סובייטי, מה שאיפשר לה לרסק את לב הצופים פעם אחר פעם עם הסיטואציות הבלתי אפשריות שהיא העמידה בהן את הדמויות שלה. נכון, המבטא הבריטי של השחקנים לפעמים בלתי נסבל, אבל "צ'רנוביל" אף פעם לא ניסתה להראות בדיוק אמינה. במקום היא ניסתה להראות כמו סיוט בלתי ייאמן שקרה באמת, ובזה היא הצלחה מסחררת.

24
בנות

מה יש לומר. לינה דנהאם אכן הפכה לקול מסוים של דור מסוים. הזינוק המטאורי שלה לתודעה והכתרתה כיוצרת הנשית החשובה של זמננו לא עשו ל"בנות" הרבה טוב בעונותיה האחרונות, אבל החדשנות העירומה והנועזת של העונות הראשונות הספיקה כדי להפוך אותה לסדרה פורצת דרך (שוב HBO) שאי אפשר היה להישאר אדישים אליה. אם פמיניזם הוא הטרנד החם של העשור בטלוויזיה, לדנהאם ו"בנות" יש מניות זהב. כשהיא יצאה לדרך ב-2012 היא נראתה מהפכנית ופרשית לחלוטין, כיום כמעט משעמם לדבר עליה מרוב שהשיח שלה בנושאי מיניות וזוגיות הפך לשיח של כולנו. ככה זה כשהזמן רץ ועושים מהפכות.

23
ווסטוורלד

מתפלספת מדי, מורכבת מדי, מבלבלת מדי, קלישאתית מדי, יומרנית מדי. הכל נכון. הרימייק האמביציוזי של HBO לסרט הקאלט הלא-מאוד-מבריק מהסבנטיז היה אמור לרשת את מקומה של "משחקי הכס" בקטגוריית הסדרה-שכולם-מדברים-עליה. הבאזז בעונה הראשונה היה היסטרי והפך אותה לעונת הבכורה הנצפית ביותר של HBO מאז "בלש אמיתי". אבל איפה וסטרוס ואיפה "ווסטוורלד".

דווקא בגלל היומרנות של יוצרי הסדרה, ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, "ווסטוורלד" היא בכל זאת ממתק אמיתי לאנשים שאוהבים טלוויזיה קשה לפיצוח וקשה לעיכול, שמכריחה את המוח לעבוד עד שהוא כואב ולפרקים נמס ונוזל מהאוזניים. השאלות המוסריות שהיא מעלה לגבי המצב האנושי והפוסט-אנושי קשות ומעיקות, הסאבטקסט שלה עגום ומדכדך, וכל זה טובל ביופי ויזואלי גדול ומרשים שתורם את שלו לקסם האפל. אף סטארק לא היה שורד כאן חמש דקות.

22
ויפ

ג'וליה לואי-דרייפוס היא התגשמות כל חלומותינו. היא מחוז כיסופינו. היא סלע קיומנו. ואת "Veep" היא הפכה במו הופעתה המוחצת לסיטקום הטוב ביותר של העשור. הסאטירה הפוליטית המופרעת אך ריאליסטית של ארמנדו לאנוצ'י, האיש שאחראי גם לגלגולה הבריטי המוקדם והמשובח "The Thick Of It", היא הפלטפורמה האידיאלית עבור לואי-דרייפוס להציג כמה היא מחוננת כקומיקאית ושחקנית, אולי הגדולה בדורה. סלינה גומז, נשיאת ארצות הברית בגילומה, היא דמות שנראתה בלתי סבירה בטמטומה אי שם ב-2012 הרחוקה כשאובמה ישב בבית הלבן, אבל עם סיומה השנה מרבית האמריקאים היו שמחים לו הייתה מחליפה את דונלד טראמפ. זה היה העשור שבו המציאות הרגה את הסאטירה והפכה קיצונית ממנה, אבל "Veep" שרדה את המשבר הזה בחן רב. עוד נתגעגע.

21
סנס8

כמה יופי יכול להיות באהבה בין שמונה אנשים שחיים במקומות שונים בעולם ומסוגלים להתחבר זה לזה מוחית ולהפוך לתודעה מולטי-אנושית אחת? האחיות הטרנסיות וואשובסקי, שהביאו לנו פעם את "המטריקס", מצאו את הרוח הגדולה ואת כוחה המושיע והעל-מימדי של האהבה, ויצרו עבור נטפליקס פנטזיית אקשן להט"בית עכשווית ושאפתנית שהקדימה את זמנה בעשור לפחות (וגם את סצינת האורגיה המולטיסקסואלית היפה – וכנראה גם היחידה – בתולדות הטלוויזיה). העונג הגדול הזה נגמר אחרי שתי עונות וסרט סיום, כמו הרבה סדרות מופת שהלכו לעולמן מוקדם מדי, אבל בעשור שהיה בו מעט מאוד לב ומעט מאוד פוזיטיביות בתוך כל האופל, "סנס 8" הייתה סדרה מוארת שמחממת את הנשמה גם בצפייה חוזרת.

20
השומרים

רצה הגורל, או ליתר דיוק איזה בכיר ב-HBO, ו"השומרים" נכנסה לרשימת הסדרות הטובות של העשור. אבל זו טעות בחישוב. "השומרים" שייכת לרשימה של העשור הבא. ולא רק בגלל שהיא הפציעה על המסך שלנו רק בחודשים האחרונים של העשור. עוד לפני סיום העונה אפשר להגיד ש"השומרים" עשתה יותר מדבר אחד שעוד לא ראינו על המסך הקטן. או הגדול.

פעם היה נהוג להגיד שכל מי שינסה לגעת בספר של אלן מור הוא דביל. גם כי אלן מור יטיל עליו קללה (הוא בעניין של דברים כאלה) וגם כי זו משימת התאבדות. ואז הגיע זק סניידר, אדיוט, ובעשור הקודם ניסה לעשות סרט על פי הספר. לא הלך.

הפעם, דיימון לינדלוף לקח כמה צעדים מאוד משמעותיים קדימה בניסיון לעשות מעין המשך לספר ההוא, ובדרך הוא הצליח לעצבן הרבה מאוד מעריצים והרבה מאוד גזענים לבנים מהרשת, אבל בדרכו הייחודית הוא עשה את הסיקוול המושלם. גם כזה שמשחזר את החוויה של לקרוא את "השומרים" בפעם הראשונה אי שם בשנות ה-80, וגם להוסיף רבדים משלו. הרבה מאוד רבדים משלו. "השומרים" כל כך מתקדמת שהיא גורמת לכל דבר אחר כל המסך להראות כמו משחק ילדים. ככה זה מרגיש כשלפתע הטלוויזיה שאתה צופה בה הגיעה אי שם מהעתיד.

19
אדוונצ'ר טיים

אפשר לרצות לצרוך נוסטלגיה על ידי צפייה זומבית בלתי רצונית בפרקים של "חברים", ואפשר לראות את "אדוונצ'ר טיים" של קרטון נטוורק, מהסדרות ההרפתקניות ביותר של העשור. "אדוונצ'ר טיים" הייתה נוסטלגית מבלי באמת להיות בעברכם, היא הייתה מתוקה ועצובה בו זמנית, ותמיד היה לה טון ייחודי בטלוויזיה שגרם לכם להרגיש שהילדות שלכם לא תשוב. היא הייתה מלאה בהמצאות והרפתקאות, 283 פרקים של אנימציה טריפית שנפרסו על עשר עונות, וכמעט אף פעם אי אפשר היה לצפות לטוויסטים שלה, אולי בגלל שהם הגיעו ממקום כל כך ילדותי ומשוחרר. היא הייתה הזדמנות נדירה באמת להרגיש כמו ילד בארגז חול ענק, שמקבל הזדמנות לבטל את חוקי הפיזיקה ולצלול לזרם התודעה המפעים של הסדרה. כבר לא עושים אותם כאלה, אנחנו אומרים לכם.

18
יורשים

זה היה עשור לא פשוט עבור HBO, עם עלייתה של נטפליקס והתחרות הגוברת משואוטיים ו-AMC ודיסני ואפל. אבל יותר מכל להיטיה הגדולים מדגימה דווקא "יורשים" את גדולתה, את ההקפדה על האיכות בכל פריים ובכל שורת תסריט, את חופש היצירה המתפרץ מהמסך. סיפור על משפחת מיליארדרים ששולטת בכל גזרות ההון-שלטון-עיתון ונלחמת על עולמה הדועך יתדרדר ב-99 אחוז מהמקרים לאופרת סבון. לא במקרה הזה.

"יורשים" היא סדרה שבה יוצר טלוויזיה מתפוצץ על המסך. ג'סי ארמסטרונג נחשב כבר שנים לאחד מטובי התסריטאים בבריטניה וחתום על הלהיט "פיפ שואו", אבל שום דבר לא הכין את העולם למה שהוא עושה עם "יורשים". בעונתה הראשונה היא עברה עם הקאסט המושלם שלה מתחת לרדאר והסתפקה במבקרי טלוויזיה מאושרים, אבל בעונתה השנייה גבר הבאזז סביב עלילות משפחת רוי, ואיכויות המשחק והתסריט הנדירות הציבו אותה בדרך הבטוחה אל היכל התהילה של תור הזהב הטלוויזיוני (כן, היא עד כדי כך טובה).

17
מוארת

"מוארת" נרצחה ב-2013 בדמי ימיה בידי HBO אחרי שתי עונות. המבקרים ריירו עליה כמו משוגעים אבל הקהל חשב אחרת והרייטינג היה נמוך באופן מבעית אפילו בפרמטרים של רשת 13 (בפרק החמישי של העונה הראשונה צפו פחות מ-100 אלף צופים). ובכל זאת, במשך 18 פרקים, הסדרה שיצרו לורה דרן ומייק ווייט (שגם מככבים בה) הצליחה להיות משהו מיוחד ועדין מאוד. הסיפור של "מוארת" הוא סיפורה של אשה על סף התמוטטות, אשת עסקים תאגידית בכירה שחייה התפרקו והיא מנסה לחבר אותם מחדש, כשעל הדרך הסאבטקסט מטיח ביקורת קשה באמריקה תאבת הכסף וההצלחה של זמננו. העשורים הקודמים הרגילו אותנו לסדרות מעולות שהולכות לעולמן טרם זמנן. זה עדיין כואב בכל פעם מחדש.

16
משחקי הכס

בעונת הבכורה של "משחקי הכס" צפו כ-2.5 מיליון איש בממוצע לפרק. אל פרק הסיום שלה כבר הגיעו כ-20 מיליון צופים. התופעה שהיא "משחקי הכס" צמחה ותפחה מעונה לעונה תוך שהיא משנה את פני הטלוויזיה לנצח. נאמר כבר הכל על ההפקה הגרנדיוזית, על העיבוד השנוי במחלוקת לסאגה הבלתי גמורה של ג'ורג' ר.ר מרטין, על התנודות הקשות באיכות העלילתית, על הסיום המואץ והמונפץ. מיצינו את הדיון. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא אם הסדרה הגדולה של העשור, החשובה של העשור, המשפיעה של העשור והח'אליסי של העשור – היא גם הסדרה הטובה של העשור. התשובה היא לא.

15
סיפור פשע אמריקאי

העונה הראשונה של סיפור פשע אמריקאי נפתחת בהצהרה – אנחנו הולכים לעסוק פה במלחמות הגזע של לוס אנג'לס. ולמרות שכל מה שיבוא אחר כך זו המחזה, הסדרה נפתחת במונטאז' חדשותי של מהומות לוס אנג'לס והיחס שקיבלו שחורים מהממסד והמשטרה בתקופה שקדמה לסיפור או.ג'יי סימפסון. אפשר להגיד שקשה לפספס עם סיפור כמו המשפט של או.ג'יי, אבל ריאן מרפי והצוות שלו עשו הרבה מאוד בחירות בעונה הראשונה של "סיפור פשע אמריקאי", וכל בחירה נראתה רדיקלית ומבריקה מקודמתה. בכתיבה עילאית הם הצליחו לספר את אחד הסיפורים המתוקשרים בעולם בעיניים חדשות ונתנו לו קונטקסטים שונים ומורכבים. במקום לתפוס צד ברור, "סיפור פשע אמריקאי" מצליחה להראות את המורכבות של הסיפורים החדשותיים, לגרום לכולם להיראות אשמים ולא אשמים בו זמנית, ולגלות שמאחורי החטאים הגדולים תמיד יש סיפור פוליטי גדול יותר שהניע את כולם.

14
סמוך על סול

היא איטית להחריד, היא שומרת את כל הקלפים קרוב מדי לחזה כל הזמן, היא יכולה לעלות על העצבים בצורה שבה היא מותחת את הצופה, אבל "סמוך על סול" היא הממשיכה הראויה ל"שובר שורות" ואחד ממחקרי הדמויות הכי מדויקים וקפדניים שראינו בטלוויזיה. קשה לחשוב על עוד סדרה שיש לה את הסבלנות לחקור ברצינות תהומית כיצד אדם הופך להיות מה שהוא הופך להיות, כשכולנו כבר יודעים מה הסוף המר ולאן הטרגדיה הזאת הולכת. בעזרת תצוגת המשחק של בוב אודנקירק, שמגיע לו כל פרס בעולם, קיבלנו את אחת הדמויות המרתקות שנכתבו אי פעם. ל"סמוך על סול" אין ולא יהיו את שיאי הדרמה ש"שובר שורות" ניפצה, אבל בסוף היום, סול הוא דמות לא פחות מרתקת מוולטר וויט. כולנו יודעים לאן סול הולך להגיע, אבל אנחנו לא יכולים לחכות לראות עוד את הדרך הבלתי נגמרת.

13
ניית'ן פור יו

מאז הפציע ז'אנר הריאליטי לחיינו, הרבה ניסו למצוא את הדרך הנכונה והמדויקת לעשות ממנו פארודיה ראויה. מה שניית'ן פילדר הצליח לעשות עם הסדרה שלו זה כמה צעדים קדימה. זה ריאליטי של המאה ה-22. בעזרת הז'אנר, פילדר בודק את הגבולות שאנחנו מסוגלים לשים וכיצד הם נפרצים ברגע שנכנסת מצלמה לסיטואציה. את הכוח של המצלמה רותם פילדר לא רק כדי לתת כוח לדמותו חסרת היכולות שמתקשה לייצר תקשורת עם סביבתה; הוא משתמש במסך של חוקים ותקנות בשביל לייצר את הסיטואציות הכי בלתי אפשריות שניתן לחשוב עליהן, ובכך מעמיד את המשתתפים בתוכנית ואת הצופים בפני דילמות בלתי אפשריות. "Nathen For You" היא אחד הניסויים הגדולים בתולדות הטלוויזיה, כשפרק הסיום שלה היה יכול לזכות בסאנדנס בקטגוריה הדוקומנטרית בקלות, עם סצנת סיום מהמוחצות שראינו. אז ריאליטי הביא לנו את טראמפ, הביא לנו את ניית'ן פילדר. נגיד שאנחנו תיקו?

12
קימי שמידט

זה היה עשור עם הרבה מאוד צבעוניות בטלוויזיה, ולא הייתה סדרה צבעונית כמו "קימי שמידט", אחת ההברקות הטלוויזיוניות הגדולות של העשור ואחת הסדרות המצחיקות והרגישות שראינו פה. טינה פיי, כהרגלה, הצליחה להתוות סדרה שהיא גם רלוונטית לתקופתנו, לפעמים ברמות כואבות, גם רגישה וגם חכמה על הבחורה שהצליחה להשתחרר מכת ולהתחיל לחיות את הנעורים שלה בגילאי ה-30 בניו יורק שעוברת ג'נטרפיקציה מטורללת. קשה להאמין שמהפיץ' הקודר של מעקב אחרי ניצולת כת קיבלנו סדרה כל כך מצחיקה ומלאת אור וצבע, שהתפוצצה ויזואלית ותמטית בכל פרק ופרק, עם אחת הגיבורות הגדולות שידענו העשור. אהה, וגם קבלי את פרס המקום הראשון בשיר הנושא הכי נדבק של העשור.

11
בוג'ק הורסמן

"בוג'ק הורסמן" היא ללא ספק הפתעת העשור. מי חשב אחרי פרק אחד של סדרה בנטפליקס, עם משחקי מילים של דברים מהמציאות מעורבבים עם שמות בעלי חיים, שזו תהיה אחת הסדרות הבולטות והחשובות של תקופתנו. במסווה של תוכנית מצוירת למבוגרים המסרבים לגדול, עם הומור מתחכם וקריצות ויזואליות בכל פינה, היא הצליחה גם לשרוף את הלב של הצופים שלה מחדש מדי עונה. זו סדרה שבמרכזה סוס מתוסבך ובני אדם שלא יכולים להפסיק לחפש את עצמם ולגלות שהחלומות שלהם אף פעם לא יכולים להתגשם. עם שמונה פרקים לסיום, קשה באמת לסכם אותה. אנחנו עדיין לא יודעים אם כל הדברים הנוראיים שבוג'ק הטיל על עצמו במהלך השנים הולכים להתנקם בו או שהוא יצליח לברוח שוב. האם בני אדם יכולים להשתנות? וסוסים? והאם בני אדם יודעים לסלוח? ייתכן ש"בוג'ק הורסמן" התמכרה בעונות האחרונות לשאילת שאלות גדולות ולהתיימר לתת להן תשובות מתחכמות אך מלאות אנושיות. נאלץ להמתין לינואר בשביל לקבל תשובה אחת אחרונה.

10
אטלנטה

כש"אטלנטה" עלתה לאוויר של ערוץ FX ב-2016, דונלד גלובר כבר היה יקיר האינטרנטים, ההיפסטרים והגיקים, קומיקאי מוערך, תסריטאי מבוקש, חלק מתופעת הקאלט "קומיוניטי" ועם קריירה כראפר מבריק תחת השם צ'יילדיש גמבינו. עכשיו הוא יכול להוסיף לעצמו לרשימת הקרדיטים גם את התואר "יוצר טלוויזיה". ולא סתם יוצר: "אטלנטה" היא יצירה מקורית באמת, שוברת גבולות ז'אנר, פלואידית וחסרת מחויבות למוסכמות הדרמה והקומדיה. היא מציגה תמונות כמעט רנדומליות מחייו של צעיר שחור שנשר ממכללה יוקרתית והפך למנהל האישי של בן-דודו, ראפר על סף ההצלחה, אבל היא מציגה גם תמונה גדולה וסינמסקופית באיכותיה של החיים בשחור בארצות הברית של טראמפ, קצת כמו פריקוול בן 21 פרקים ללהיט ההיפ-הופ של גלובר "This Is America" (מועמד בולט לקליפ העשור, אגב). ולחשוב שזו יצירת הבכורה שלו. אלוהים, כמה טוב הוא הולך להיות.

9
סיליקון ואלי

ביחד עם "ויפ", "סיליקון ואלי" עומדת בגאון בתור הסאטירה הטובה ביותר של התקופה, כשהיא תוקפת במקום את החזקים והעלובים שבשלטון בוושינגטון, את החזקים והעלובים שבשלטון בעמק הסיליקון (שבואו נודה בזה, שולטים בחיים שלנו לא פחות מאשר טראמפ). "עמק הסיליקון" היא הסדרה הטובה ביותר להראות לילדים של הילדים שלנו כשהם ישאלו אותנו על התקופה המשונה שאנחנו חיים בה, שאותה הם יכנו אולי "הקפיטליזם המאוחר" ואולי "סוף העולם הראשון". זו סדרה על עולם שאיבד את היכולת להגדיר דברים, וזה כולל ההגדרות של כסף וכוח. עולם שבו, כמו שאמר גאווין בילסון בנאום למשקיעים, כישלון הוא בעצם הצלחה. עולם שבו אפשר לזרוק כסף על כל בעיה, כי לכסף אין משמעות ולבעיה אין משמעות. עולם שבו היד הנעלמה הגדולה שמכווינה את השוק הכווינה אותו אל מעבר לצוק.

8
בוס

עכשיו כבר מותר לומר: ההחלטה של ערוץ Starz לחסל את "בוס" בתום העונה השנייה היא האבידה הטראגית של העשור. כמה "בוס" הייתה טובה? ובכן, בוא נאמר שהדרמה הפוליטית הזאת בכיכובו המרהיב של קלסי גרמר גורמת ל"בית הקלפים" להראות כמו קומדיה בערוץ הילדים. גריימר מגלם את טום קיין, ראש העיר הכוחני והמושחת של שיקגו, בתצוגת כוח שלא ראינו ממנו מעולם כשחקן. קיין הוא לא רק מושחת ורוצח, הוא גם סובל מדמנציה שגורמת לו להזיות שהוא מנסה להסתיר מסובביו כדי לשמור על כוחו. היוצר, פארהאד סאפיניה (בן טיפוחיו של מל גיבסון), טווה סביב דמותו של קיין הילה אפלה ואיכשהו משאיר את הצופה בצד שלו, מהלך אנטי-גיבורי בעוצמה שטרם נראתה מאז טוני סופרנו. יכול להיות שהפסדנו כאן את סדרת העשור. לייק א בוס.

7
ברוד סיטי

בזמן שלינה דנהאם אמרה בפרק הראשון של "בנות" שהיא מרגישה שהיא יכולה להיות הקול של הדור שלה, או איזשהו קול של הדור שלה, אבי ואילנה הצטיינו הרבה יותר בתפקיד הזה. גם כי קל יותר לאהוב אותן – הן מצחיקות, שנונות, אומרות את הדבר הראשון שעולה להן לראש, והן גם מרגישות הרבה יותר אותנטיות כי הן פשוט לא מנסות להיות קול של אף אחד מלבד עצמן. הן שמו בלב הסדרה שלהן חברות נשית ואיתה הן הגיעו לגבהים שאף חברות גברית משעממת לא הייתה יכול להגיע אליהם. מחוץ לעולמה של טינה פיי (ראו ערך "קימי שמידט") זו הייתה הקומדיה הוויזואלית הטובה של העשור. היא נולדה באינטרנט וכבשה את המסך והראתה לרבות אחריה את הדרך. מי שמפחית מחשיבותה לא באמת הבין את העשור הזה בטלוויזיה.

6
פליבאג

פיבי וולר-ברידג' היא אלילת העשור. את מה שהתחיל כמופע יחיד שלה בפסטיבל אדינבורו ב-2013, הפך לסדרה של הבי.בי.סי ב-2016 וכבש את העולם בעונה השנייה והאחרונה ב-2019, אפשר לסכם עכשיו כ"וואו, מה לעזאזל זה היה?".

"פליבאג" היא תופעת טבע רעננה, פרועה וחכמה שטרם נראתה בטלוויזיה ובמרכזה דמות נשית דפוקה ומצחיקה וטראגית שטרם נראתה בטלוויזיה. וולר-ברידג' כותבת ומגלמת אותה בצעקת שחרור גדולה, בלי להתנצל, בלי לקחת שבויים. יותר משזו סדרת #MeToo, זו סדרה אולטרה-פמיניסטית שכאילו מגיעה מזמן עתיד שבו כבר לא צריך לדבר על #MeToo. וולר-ברידג' היא יוצרת נועזת ומצחיקה כמו הדמות שבראה, אבל אינטליגנטית ורגישה ממנה בהרבה, ו"פליבאג" היא רכבת הרים טלוויזיונית ובינג' מטלטל בפוטנציה עם 12 פרקים שמשאירים טעם של עוד, עוד, עוד.

5
האמריקאים

הסדרה האנדרייטד של העשור. בעונת הסיום המונומנטלית שלה צפו רק 0.6 מיליון צופים בממוצע לפרק, דבר המדגים היטב את חוסר הצדק שבעולם. "האמריקאים" של FX היא סדרת ריגול תקופתית מושלמת, לא פחות מיצירת מופת בז'אנר. קרי ראסל ומת'יו רייס עושים את תפקידי חייהם כסוכני הק.ג.ב שחיים בארה"ב הפרברית כזוג אמריקאי בשנות ה-80 על רקע שלהי המלחמה הקרה, הכל תפור ביד אמן תסריטאית וכתיבה משובחת. אחרי שנים של התעללות בטקסי הפרסים של תעשיית הטלוויזיה, קיבל יוצר הסדרה ג'ו וייסברג את האמי שהגיע לו עבור פרק הסיום של "האמריקאים" וגם רייס זכה באמי הראשון שלו, במה שנראה כהכרה מאוחרת בעובדה שהעולם החמיץ כאן משהו מיוחד. אף פעם לא מאוחר להשלים.

4
פיקי בליינדרז

החוק הראשון של "פיקי בליינדרז" הוא שעושים שיימינג למי שלא מכיר את "פיקי בליינדרז". סדרת המאפיה התקופתית של הבי.בי.סי בכיכובו של קיליאן מרפי (יחד עם סאם ניל, אדריאן ברודי, טום הארדי ושלל שחקנים בריטיים מופלאים) קיבלה הרבה פחות מדי תשומת לב תקשורתית וציבורית יחסית לאיכויות העילאיות שלה. היא מתרחשת בעולם הפשע המטונף של בירמינגהם בין מלחמות העולם, מחוספסת כמו הרחובות מרוצפי הבוץ והאבנים שממלאים אותה, אלימה וקיצונית, אבל גם אינטליגנטית וחדה ונהנית לשבור את חוקי הז'אנר בצורה שהייתה גורמת למפיקים אמריקאים לחטוף שבץ. אחרי 30 פרקים בחמש עונות יש ליוצר שלה, סטיבן נייט (שהוא אחד היוצרים של "מי רוצה להיות מיליונר"), דלק לשתי עונות נוספות. עוד לא מאוחר להצטרף למשפחת שלבי. חבל על הפרצוף היפה שלכם.

3
פארגו

"פארגו" היא הישג בלתי נתפס. לקחת את המאסטרפיס של האחים כהן ולתרגם אותו לטלוויזיה נשמע כמו מתכון לחילול קודש. להפוך אותה לסדרה אונתולגית שמתרחשת באותה יקום סהרורי שהם טוו נשמע כמו קוד בטוח להתבזות. אבל בעונה הראשונה, עם בילי בוב ת'ורנטון המפלצתי ומרטין פרימן המצוין, העיף נואה ויילי את הכדור הרחק מחוץ לפארק וסיפר סיפור פארגואי מושלם, מקאברי, גאוני. הרבה בזכות ההישג הזה של "פארגו" הפכו סדרות אנתולוגיה – כאלה שכל עונה שלהן היא סיפור סגור שאינו קשור לעונות האחרות – לאחד הפורמטים החמים של העשור. העונה השנייה והשלישית עברו מתחת לרף הבלתי אפשרי שהציב ויילי בבכורה, אך גם אז הן היו טובות יותר בשתי דרגות מ-99 אחוז ממה שקורה לכם על המסך.

2
הנותרים

יש יוצרים שיש עליהם קללה. דיימון לינדלוף הוא אחד מהם. לעד יזכירו לו את הפרק האחרון של "אבודים", הסדרה שאמנם שינתה לחלוטין את פני הטלוויזיה בעשור הקודם, אבל ככל שהתקדמה ובעיקר בסיומה גרמה מפח נפש לרבים מצופיה. לינדלוף אינו האשם היחיד, אבל הוא ללא ספק אשם, והוא נאלץ לסחוב איתו את האשמה הזאת גם אל "הנותרים", הסדרה שיצר עבור HBO. הפעם, הכריז לינדלוף, יהיו רק שלוש עונות. הוא הכריז גם שלשם שינוי הוא יודע לאן הוא מכוון. בערך.

ב"אבודים" התוודענו לדרך שבה לינדלוף אוהב לספר סיפור – דרך מסתורין. לא תמיד הוא מספק תשובות לשאלות שהוא עצמו מעלה, אבל חשוב לו שהצופה לא ירגיש מרומה. לינדלוף הוא קצת קוסם – לפעמים הוא יראה לך את הצעדים שלו ולפעמים לא, אבל בסוף הוא יציג רק את התשובות שהוא רוצה להראות. זה לא עבד כל כך ב"אבודים", אבל זה עבד בהחלט ב"הנותרים". זו אינה רק אחת היצירות הטובות ביותר שנכתבו על דת, אלוהים, והחיפוש אחר השמיימי והמשמעותי; היא הותירה את הצופים שלה עם פרק הסיום הטוב ביותר שנכתב עבור סדרת טלוויזיה. בסוף העצוב, המפתיע והנוגע ללב שלה, הצליחה "הנותרים" לתת לראשונה מזה שנים תשובה חדשה ומרתקת לשאלה מדוע בני האדם מאמינים. ככה עושים טלוויזיה נשגבת.

1
טווין פיקס: החזרה

ממש החודש הכריז מגזין הקולנוע האגדי "מחברות הקולנוע" כי הוא מעניק את תואר "סרט העשור" שלו ללא פחות מסדרת טלוויזיה. "טווין פיקס: החזרה" ראויה לתואר, בטח בעולם שלנו שבו הגבולות האלה בין סדרה לסרט היטשטשו עוד בעשור הקודם. נכון, מבקרים מכורים לסרטים של דיוויד לינץ', אבל מה אפשר לעשות שיוצר כל כך ייחודי, כריזמטי ובעל חזון כל כך עמוק מגיע פעם בדור. לינץ' הוא מגדולי האמנים שחיים בינינו, וב"טווין פיקס: החזרה" הוא חוזר למרכז הבמה בענק, כשבצירוף מקרים קוסמי הוא מקבל לידיים שלו תקציבים בלתי מוגבלים, שליטה מוחלטת ואת היכולת לספר סיפור ייחודי ממוחו הקודח לאורך כמה שעות שהוא רק חפץ. התוצאה היא יצירה חסרת פשרות שאי אפשר היה להסיר ממנה את העיניים – כל פריים, כל שוט, כל מבט קפוא של הסוכן קופר הכלוא בלאס וגאס. "טווין פיקס: החזרה" הייתה יצירת אומנות שהפכה את הצופים שלה לתמהונים אובססיבים, מחפשים תשובות בקצוות המסך, מגגלים אחר רמזים ומקשיבים לאינספור שיחות באינטרנט שניסו לנתח כל פרק. שנים אחרי שכבר זנחנו את הרעיון שללינץ' יש עוד משהו שהוא רוצה להגיד, זו הייתה המתנה הכי גדולה שהוא העניק למעריצים, ואחת מסדרות הטלוויזיה החדשניות והייחודיות שנראו מאז הפעם הקודמת שהוא השתלט על המסך הקטן ושינה אותו לנצח.

51 הסדרות הטובות של העשור – חלק א' >>

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"