כולנו חשבנו שהמיתולוגיה היוונית נעלמה מהמסך, אבל מתברר שהיא תמיד הייתה שם. איך סרטו החדש של נולאן חושף את הקוד החשאי שמאחורי כל שובר קופות שראיתם אי פעם - מבאטמן ועד אופנהיימר?
הסרט "האודיסאה" של הבמאי הענק כריסטופר נולאן יצא לאקרנים רק אתמול, והוא כבר עושה רעש. רבים מתלוננים על אי-דיוקים היסטוריים עוד לפני שצפו בפריים אחד, בעוד שאחרים מתאבססים על הגאונות של המוח הקולנועי של נולאן. כך או כך, מדובר בהפקת ענק המבוססת על אפוס יווני עתיק, שמגיעה אחרי תקופה ארוכה בה יוון כמעט ונעלמה מהמסך הגדול – או לפחות כך זה נדמה.
>> מרגע שמבינים ש"האודיסאה" עוסק ב-PTSD, הסרט הופך למעניין פי כמה
כמו רבים מכם, גם אני גדלתי בעידן שבו הטלוויזיה והקולנוע היו באובססיה ליוון העתיקה. סיפורים על אלים אולימפיים ויצורים מיתולוגיים כבשו את המסך. אך עם השנים, ובמיוחד בעשור וחצי האחרונים, בעוד ברודווי הפכה את המיתוס על אורפיאוס ואורידיקה ל״האדסטאון״, אחד ממחזות הזמר המצליחים של העשור – הוליווד התקשתה להנפיק עיבודים מוצלחים למיתולוגיה היוונית, ואלו שכן זכו להערכה – בוטלו. הדוגמה הטריה ביותר היא "כאוס" (Kaos) הנהדרת מ-2024. היא הייתה חכמה, כיפית, הציגה את ג'ף גולדבלום בתפקיד זאוס והציעה פרשנות מקורית לקאנון המוכר. למרות הביקורות החיוביות, הסדרה בוטלה, מה שהשאיר תחושה חמוצה שלא נראה בקרוב עוד מיתולוגיה יוונית. אבל האמת היא שתמיד נקבל עוד מיתולוגיה יוונית. היא תמיד הייתה כאן, ותמיד תהיה.
העיבודים הראשונים לסיפורי המיתולוגיה היו, באופן טבעי, בתיאטרון היווני. בתיכון כנראה לימדו אתכם על אנטיגונה ואדיפוס, על חטא ההיבריס ואולי גם נגעו קלות במושג "דאוס אקס מכינה", אבל סביר להניח שלא התעכבו איתכם על השורשים. התיאטרון נולד מתוך פסטיבלים כפריים שנערכו לכבוד עונת היין. האירוע המרכזי בחגיגות הדיוניסיה היה ה"פומפה" – תהלוכה מלווה בשירים וריקודים, שבה עשירי האזור (שנבחרו לממן את הפסטיבל) שרו שירי הלל לדיוניסוס, אל היין, הפריון והתיאטרון.עם הזמן, הטקסים האלה הפכו לפסטיבלים של ממש, והתהלוכה התפתחה לתחרות דרמטית בין טרילוגיות. דמיינו פסטיבל שבמסגרתו מציגים את הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים" ביום אחד, את "שר הטבעות" ביום השני וביום השלישי את "המטריקס". מתיש, אבל אלו היו זמנים אחרים.
בתיאטרון היווני התפתחו במקביל שני ז'אנרים מרכזיים: טרגדיה וקומדיה. למרות שנהוג לחשוב שמה שמאפיין טרגדיה הוא מוות של הגיבור (או לכל הפחות עקירת עיניים מחרידה), זה לא תמיד המצב. טרגדיה מתרחשת בראש ובראשונה כשהגיבור נכשל בהשגת מטרת העל שלו. דוגמה מצוינת לכך היא המחזה "פילוקטטס" של סופוקלס. גיבור המלחמה פילוקטטס, שננטש על ידי אחיו לנשק, נשבע לנקום במפקדיו – אך נאלץ לבסוף להרכין ראש בפני מצוות האלים ולחזור להילחם עבורם.
לעומת הטרגדיה שהתמקדה באלים ובגיבורים, הקומדיה האירה זרקור על האדם הפשוט. היא הרבתה בהומור נמוך, סאטירה וביקורת חברתית, והעלילה הסתיימה לרוב כשרצונו של הגיבור הושג. שני הז'אנרים הללו הם תשתית התרבות המערבית. כמעט כל סרט, סדרה או מחזה שראיתם, נשענים בבסיסם על חוקי התיאטרון היווני. ועדיין, אנחנו לא רואים יותר מדי סרטים חדשים על אדיפוס או עיבודים קולנועיים לליזיסטרטה. אז לאן נעלמו היוונים? לשום מקום. המבנים הדרמטיים שלהם חקוקים ב-DNA של כל יצירה שאנחנו צורכים. גם אם יוצרי קולנוע פוסט-מודרניים לא חושבים באופן מודע על אגממנון או סיזיפוס כשהם כותבים תסריט, הבסיס נשאר זהה. ואיך כל זה קשור ל"אודיסאה"?
הוליווד אולי כבר לא מפיקה עיבודים ישירים לטרגדיות של איסכילוס, אבל היא בהחלט ממשיכה ליצור קולנוע על פי המסורת היוונית, וכריסטופר נולאן הוא דוגמה מובהקת לכך. ב"בין כוכבים", נולאן מציג גיבור שעוזב את ביתו ויוצא למסע מסוכן בין עולמות, כשמטרת העל שלו היא אחת – לחזור הביתה, ממש כמו אודיסאוס. ב"אופנהיימר", הוא מתעמק בחטא ההיבריס של אדם שמנסה לשלוט בכוחות גדולים ממידותיו. גם בסרטי באטמן שלו אנחנו מקבלים גיבור טרגי שנאבק שלא להפר את הקוד המוסרי שהציב לעצמו, דילמה שמזכירה את מאבקה של אנטיגונה לממש את צו מצפונה. בין אם "האודיסאה" תתברר כיצירת מופת ביקורתית או כאכזבה, היא כבר מסמנת את החזרה הרשמית של נולאן למקורות השפה הקולנועית שבה הוא מדבר לאורך כל הקריירה.
"האודיסאה" הייתה יכולה להתגלות כמהמורה בדרך – כולנו זוכרים ש"טנט" התקבל כאכזבה ביקורתית מפלגת – אבל עכשיו, כשהסרט כבר בחוץ, ברור לחלוטין שנולאן עשה זאת שוב. עם ביקורות מהללות שכוללות נכון לכתיבת שורות אלה ציון 89 במטאקריטיק ו-96 ברוטן טומייטוס, נראה שההימור על האפוס היווני השתלם בענק (גם יעל שוב, מבקרת טיים אאוט,פרגנה ב-4 כוכבים) מדובר באירוע הקולנועי של השנה, וככזה, ההצלחה שלו צפויה להשפיע עמוקות על התכנים שנראה על המסך בשנים הקרובות. סביר מאוד להניח שבקרוב נוצף בגל של סיפורים מיתולוגיים, אולי אפילו בהיקף גדול מזה של תחילת שנות האלפיים. התעשייה שוב נאלצת להשתחוות בפני העקרונות שעליהם בנוי הסטוריטלינג ההוליוודי; יוון העתיקה המציאה את הכלים האלה, ועכשיו נולאן מוכיח מחדש את העוצמה שלהם. ואני לא יודע מה איתכם, אבל כל הדיבורים האלה על יוון פתחו לי חתיכת מאנצ'. למי עוקרים פה את העיניים בשביל איזה סופלאקי?