הסיפור של מאד: עמוק בבוץ

עד לא מזמן שמו של מתיו מקונהיי על פוסטר של סרט שימש נורת אזהרה. שילוב של מקונהיי עם ריס ווית'רספון שבזבזה בשיטתיות את הקרדיט שניתן לה עם האוסקר, נשמע רע עוד יותר. אבל אז הם לקחו את הקריירות שלהם בידיים, והם לא יכלו לבקש לעצמם גאולה שלמה יותר מאשר "הסיפור של מאד" הפיוטי והמסעיר, שנחווה כמו סיפור של מרק טוויין המסופר על ידי וויליאם פוקנר.

זה סיפור התבגרות עשיר ומורכב הארוג כמותחן ספוג באווירה על שני חברים בני 14 המתגוררים בבתי סירות על שלוחה של המיסיסיפי בארקנסו שבדרום ארצות הברית, ושייכים לקהילה עתיקה של אנשים המתפרנסים בצנעה ממה שהנהר מעניק להם. יום אחד אליס ונקבון מפליגים לאי קטן לחפש סירה שנתקעה בצמרת עץ (כנראה בעקבות סופת הוריקן – הסרט אינו מסביר את מקורו של הדימוי הפלאי הזה) ומגלים שהיא מאוכלסת על ידי נווד המציג את עצמו כמאד (מקונהיי). הלה מספר שהוא מחכה לאהבת חייו ג'וניפר (ווית'רספון) שעזבה אותו לטובת גברים אחרים, ושהוא מסתתר באי משום שהרג את הגבר האחרון שהתעלל בה.

אליס, שאמו רוצה לעזוב את אביו ואת הנהר, נאחז בעקשנות באידיאה של אהבת נצח, ומתגייס לעזור למאד לחמוק מהמשטרה ומבני משפחתו האלימים של הנרצח, ולהתאחד עם אהובתו. נקבון פחות רומנטי ואינו ממהר להאמין לצ'יזבטים המנוקדים באמונות תפלות של מאד, אבל הוא מצטרף למבצע מתוך נאמנות חברית. בהשראת מאד, גם אליס מנסה להפוך לאביר הגואל של עלמה בוגרת ממנו, אלא שהיא לא באמת במצוקה. כמו הקלברי פין וטום סוייר (עם קמצוץ של "ציפיות גדולות" של צ'רלס דיקנס) שני החברים מגלים תושייה ורוח הרפתקנות מדבקת, אף שכאן יש יותר סכנה ותקוות מנופצות מאשר הומור.

"הסיפור של מאד" הוא סרטו השלישי של ג'ף ניקולס יליד ארקנסו, שטווה סיפור אמריקאי קלאסי על אנשים שנוצרו מהאדמה – כשם שמעידים שמותיהם "בוץ" ו"ערער". הוא עצמו מגדיר אותו כפרק שלישי בטרילוגיית ארקנסו שלו – קדמו לו "Shotgun Stories" ו"סערת רוחות" בכיכובו של מייקל שאנון, המגלם כאן את דודו מלקט הצדפות של נקבון. שלושת הסרטים בוחנים עד כמה ירחיק גבר דרומי לשמור על משפחתו. את "הסיפור של מאד" נטע ניקולס בקהילה של דרי נהר בעקבות ספר תצלומים שתיעד את דרך החיים ההולכת ונעלמת. טלפונים ניידים מבהירים שהסרט מתרחש בימינו, אבל פרט לכך הוא נדמה כעל זמני ואת קצב החיים מכתיב הזרם האיטי והפתלתל של המיסיסיפי – Ol' Man River כפי שכינה אותו אוסקר המרשטיין בשירו הנצחי. "רציתי שהמצלמה תזוז כמו הנהר", אמר ניקולס בראיון ל"ניו יורק טיימס". "רציתי זרימה תמידית. מאד נמצא בתנועה בלתי פוסקת".

את דמותו של מאד מספר הסיפורים ייעד ניקולס עוד בשלב הכתיבה למקונהיי שמביא לתפקיד את השרמנטיות המוכרת, אלא שהפעם המאצ'ואיזם התרנגולי והלא בוגר מצופה בשכבה של איום. סוכנו של מקונהיי, ג'ים טות', סידר תפקיד גם לאשתו ווית'רספון, שמגלמת נערת חלומות שכבר אינה נערה וגם אינה חלומית אלא אישה שרוטה, כפי שמגלה אליס לדאבונו. סם שפרד כזקן מסתורי שמתגורר מעבר לנהר מביא מגע מחוספס של מיתולוגיה דרומית. וטובים מכולם הילדים, טיי שרידן מ"עץ החיים" כאליס, וג'ייקוב לופלנד המגלם את נקבון. מעבר לטבעיות הכובשת של הופעתם כנערים שמנסים לשחק אותה גברים, שרידן מפליא לבטא את הרומנטיות, הנחישות, המרי, החרמנות, התקווה ומפח הנפש של גיל ההתבגרות.

 בעקבות  טוויין, פוקנר, טנסי וויליאמס ופלנרי אוקונור, הקולנוע האמריקאי חוזר למדינות הדרום ומוצא שם את הפיוט של החיים הקשים בקהילות מנותקות בחיק הטבע. "קר עד העצם" ו"חיות הדרום הפראי" הותירו רושם עז. "הסיפור של מאד" הוא הטוב שבהם. זה סרט על קסמם של סיפורים (שאנשים מספרים לעצמם ולאחרים), והוא עצמו דוגמה מופתית לכך.