גבירותיי, מהפך: הפתעת ענק ברשימת הסרטים הטובים בכל הזמנים

גבירותי ורבותי, ובעיקר גבירותי, מהפך! אחרי 70 שנות סקר הסרטים הגדולים בכל הזמנים שמפרסם מדי עשור "סייט אנד סאונד", כתב העת של מכון הקולנוע הבריטי, לראשונה התברג במקום הראשון סרט של במאית. לא רק זאת, בסקר הגדול שהתפרסם אמש יש 11 סרטים של במאיות (בניגוד לשניים לפני עשור), שבעה סרטים של קולנוענים שחורים (בניגוד לאחד בסקר הקודם), ותשעה סרטים מהמאה הנוכחית (רק שניים בסקר הקודם). יש תזוזות גם במיקום הסרטים בתוך רשימת המאה, שמצביעות על פיחות מסוים במעמד הגל החדש הצרפתי באופן כללי, ושל כמה מענקי העבר באופן ספציפי (בעיקר ברגמן ואנטוניוני, שרק סרט אחד של כל אחד מהם נכלל ברשימה החדשה). עם זאת, יש לציין ש"ורטיגו" של היצ'קוק ו"האזרח קיין" של אורסון וולס עדיין בראש הרשימה, כמו לפני עשור, רק ש"ז'אן דילמן" של שנטל אקרמן עקף אותם.

הכיצד קרה הדבר אחרי שנים רבות של קיבעון (ב-2002, כש"ורטיגו" עקף לראשונה את "האזרח קיין" שהיה במקום הראשון מאז 1962, הכותרות רעשו)? שינויים תרבותיים ובעיקר תודעתיים שחלו לאחרונה בעולמנו הביאו להרחבת מעגל המשתתפים בהצבעה – מ-846 מבקרי קולנוע ב-2012 ל-1,639 מבקרים ומבקרות, אוצרי תכניות, ופרופסורים לקולנוע מכל העולם בסקר הנוכחי. השנה גם אני קיבלתי הזמנה להשתתף בסקר, והתבקשתי לשלוח רשימה לא מדורגת של עשרה סרטים כבחירתי. זאת היתה משימה קשה מאוד, שאילצה אותי לוותר על לא מעט סרטים אדירים שאני מאוד אוהבת. בסופו של דבר, חמישה מהסרטים ברשימה שלי נכנסו לרשימת המאה, וחמישה נותרו בחוץ (פירוט בהמשך).

הדירוג של "ז'אן דילמן" במקום הראשון התקבל בהפתעה רבתי, אך במחשבה שניה הוא גם היה צפוי. זה אחד משני הסרטים של במאיות שהיו גם ברשימה של 2012 – אז הוא דורג במקום ה-35 (השני, "עבודה טובה" של קלייר דני, טיפס ממקום 78 למקום 7). כאחד הסרטים הבודדים של במאיות שעסקו בהוויה נשית והתקבלו לקאנון הקולנועי עוד לפני עידן me too (אפילו אורי קליין המנוח, שהיה ידוע בסרבנותו כלפי סרטי במאיות, כלל אותו ברשימת סרטי החובה שלו), זה נועד להיות הסרט שייכלל בהכי הרבה עשיריות ששלחו המצביעים והמצביעות החדשים – מתוך הנחה שרבים החליטו לכלול ברשימה שלהם לפחות סרט אחד של במאית. 

"ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080" (שמו המלא), עוקב במשך שלוש שעות ועשרים דקות אחר שלושה ימים שגרתיים בחייה של אלמנה המתפרנסת מזנות. שוטים ארוכים וסטטיים מתארים את ז'אן מנקה את הבית, מבשלת, מגדלת את בנה ושוכבת עם לקוחות, עד שהשגרה המצמיתה הזאת מטריפה את דעתה. אפשר לטעון שזה טקסט אנטי-קולנועי בהתרסה. מנגד, אם נקבל את טענתו של צ'זרה זווטיני – האידיאולוג והתסריטאי המוביל של הנאו-ריאליזם האיטלקי – ש"אין עוד מדיום שניחן ביכולת של הקולנוע להראות דברים כפי שהם קורים יום יום, את זמן ההתרחשות היומיומי, הארוך והאמיתי שלהם", הרי שזה הקולנוע בהתגלמותו.

בהיותו סרט פורץ דרך ועתיר השפעה, אין ספק ש"ז'אן דילמן" צריך להיות ברשימה. ועדיין, מתקבלת תחושה שהבחירה הגורפת שהזניקה אותו למקום הראשון היא יותר הצהרתית מאשר באה מאהבה. יש לציין ש"גונבי האופניים" הנפלא מ-1948, שצ'זרה זווטיני כתב את התסריט שלו, מדורג השנה במקום ה-41 (מקום 33 בסקר הקודם). ב-1952, כשהסקר נערך לראשונה, "גונבי האופניים", שהיה אז רק בן ארבע שנים, נבחר למקום הראשון. כלומר, בתחילת דרכו הסקר היה חדשני, ונכללו בו שלל סרטים צעירים. רק בחלוף השנים הוא התקבע על קאנון של סרטים ותיקים, והנה השנה הקאנון סוף סוף מקבל בעיטה.

רוב הסרטים האדירים שהרכיבו את הרשימה לפני עשור עדיין נמצאים שם, והיצ'קוק עדיין מולך עם ארבעה סרטים, אבל כמה סרטים נפלטו ממנה כדי לפנות מקום. חבל לי במיוחד על "נאשוויל" של רוברט אלטמן מ-1975. אני שמחה על סרטי שנות השבעים אחרים שנשארו ברשימה – "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, "נהג מונית" של סקורסזה, "בארי לינדון" של קובריק, "סלין וז'ולי יוצאות לשוט" של ז'ק ריווט, ועוד. אני גם תוהה אם "הקונפורמיסט" של ברטולוצ'י ו"צ'יינה טאון" של פולנסקי, שני סרטים אדירים, נדחקו אל מחוץ לרשימה בגלל חטאיהם של הבמאים כלפי נשים בשנות השבעים, שהחלו לשנות את היחס הציבורי אליהם רק בעידן הנוכחי.

הסרטים הכי חדשים ברשימה הם בעיקר של נציגי המגזרים החברתיים שבמשך שנים רבות התקשו להיכנס בדלת הראשית – כלומר נשים ושחורים – "תברח" של ג'ורדן פיל מ-2017 (מקום 95), "פרזיטים" של בונג ג'ון הו מ-2019 (מקום 90), "המלקטים ואני" של אנייס ורדה מ-2000 (מקום 67), "אור ירח" של בארי ג'נקינס מ-2016 (מקום 60), והכי גבוה התברג "דיוקן של נערה עולה באש" של סלין סיאמה מ-2019 (מקום 30). אני חייבת לציין שאני בעד העיקרון, אבל לא אלה הסרטים שהייתי בוחרת (אהבתי הרבה יותר את סרטו השני של ג'נקינס "סיפורו של רחוב ביל", ואת "אמריקן האני" של אנדריאה ארנולד).

שני סרטים שכניסתם לרשימה החדשה משמחת אותי יותר הם "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי מ-1989 (מקום 24) ו"Killer of Sheep", סרטו הלירי והמתבונן של צ'רלס ברנט מ-1977 (מקום 43) על חיי משפחה שחורה בשכונת ווטס בלוס אנג'לס. הסרט שצולם ב-16 מ"מ ובזמן אמת כמעט לא הופץ זכה עם השנים למוניטין הולך וגדל, והנה הוא נכנס לרשימה 55 שנים אחרי שנוצר (כאן אפשר לצפות בו). ברנט בן ה-78 עדיין פעיל ויכול לחגוג את הכבוד המאוחר. ואני שמחה גם בצמד הסרטים של היאו מיאזאקי, "השכן שלי טוטורו" ו"המסע המופלא", שסוף סוף נותנים ייצוג לאומנות האנימציה. ואולי ההפתעה הכי גדולה היא למצוא את "Meshes of the Afternoon", סרט האוונגרד האילם והקצר (14 דקות) של מיה דרן ואלכסנדר חמיד מ-1943, במקום ה-16. זה חלום סוריאליסטי יפהפה החושף את תשוקותיה העצורות של אישה, ונראה שהוא ירש את מקומו של "כלב אנדלוזי" של לואי בונואל שהיה ברשימה הקודמת.

אפשר להתווכח על כל סרט וסרט ברשימה, ולשאול למה כמה וכמה במאים הוליוודיים מצליחים ומוערכים שעדיין לא הצליחו להשתלב בה. בסופו של דבר רשימות שכאלה הן ממוצע של טעמים, רוב הסרטים ברשימה נפלאים באמת, ולפחות השנה יש תזוזות אמיתיות. במקביל לרשימה שבה עסקתי כאן, יש גם רשימה שהרכיבו 480 במאי קולנוע, ומעניין לציין שעל אף כמה הבדלים (הבמאים בחרו את "מלתעות" של ספילברג, "ראש מחק" של דיוויד לינץ' ו"שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי), בסך הכל הרשימות די דומות. הבמאים והבמאיות מיקמו את "ז'אן דילמן" במקום הרביעי, והזיזו את "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק למקום הראשון.

והנה עשרת הסרטים ששלחתי לסקר של סייט אנד סאונד – כולם סרטים שמרגשים אותי בכמה רבדים:

היו זמנים במערב – סרג'יו לאונה 1968 (מקום 95)
שדרות סנסט – בילי וויילדר 1950 (מקום 78)
הפסנתר – ג'יין קמפיון 1992 (מקום 50)
81/2 – פדריקו פליני 1963 (מקום 31)
אפוקליפסה עכשיו – פרנסיס פורד קופולה 1979 (מקום 19)
איקירו – אקירה קורוסאווה (מקום 72 ברשימת הבמאים)
החיים שאחרי – הירוקזו קורה-אדה 1998
מטריות שרבורג – ז'אק דמי 1964
הרוח – ויקטור שיוסטרום 1928
לוכד עכברים – לין רמזי 1999