נעקצנו: בסרטו הטוב ביותר של ווס אנדרסון מזה עשור הכל מתחבר

הקולנוע של ווס אנדרסון הוא עניין של טעם. יש כאלה שאוהבים את השעשועים הקומפוזיציוניים שלו בכל ימי השנה, ויש כאלה שפחות. באופן אישי, הסרט הראשון שלו שאהבתי בכל ליבי היה "רכבת לדארג'ילינג", שבו חשתי חיבור ממשי לדרמה האנושית של שלושת האחים שמאחורי החזות הצבעונית המוקפדת, המעניקה לסרטיו ממד ילדותי. חיבבתי גם את סרטי האנימציה שלו "מר שועל המהולל" ו"אי הכלבים", אבל מאז "מלון גרנד בודפשט" הנפלא (אני עדיין מתקשה לקבל את זה שרייף פיינס אפילו לא היה מועמד לאוסקר על התפקיד האדיר שהוא עושה שם) חשתי שהוא מסתובב סביב עצמו והתחלתי לאבד סבלנות.
>> רמי הויברגר נכנס ללב הקולקטיבי דווקא כי הוא היה כל כך אותנטי

ל"העוקץ הפיניקי" הגעתי עם ציפיות מונמכות, ושמחתי לגלות שאנדרסון שב ומצא את נקודת האמצע בין האיזון הוויזואלי שמזוהה איתו, לבין תוכן אנושי ורגשי. נהניתי לכל אורכו, ולטעמי זה סרטו הטוב ביותר מזה עשור. שוט הפתיחה מסמן שזה סרט של אנדרסון, בהציגו פנים סימטרי של מטוס פרטי. הסימטריה של הרקע מדגישה את העובדה שז'ה-ז'ה קורדה (בניסיו דל טורו) יושב בצד שמאל, ואין לצידו מישהו שיאזן אותו. בהמשך הסרט, במטוס אחר, תתיישב מימינו בתו ליזל (מיה ת'ריפלטון, בתה של קייט ווינסלט) שתייצר את האיזון הרגשי של הסרט. וכך הדרמה הוויזואלית מניבה את זו האנושית.

השנה היא 1950 (אנדרסון מרבה להתרפק על העידנים הטרום דיגיטליים) וקורדה הוא איל תעשייה אירופאי שמצליח לשרוד סדרה של ניסיונות התנקשות, בעודו מנסה להרים פרויקט בניה מאסיבי במדבר, על גבם של פועלים מנוצלים. אחרי התרסקות המטוס בפתיחה (הסרט נוקט באסטרטגיה נרטיבית של הימנעות מלהראות את ההתרסקויות ושאר שיאי אקשן) קורדה החבול שב לביתו ומציע לבתו ליזל, שאותה לא ראה מאז ילדותה, לרשת את הונו האדיר. קורדה הוא אלמן ואב לתשעה בנים קטנים. הנזירה המתלמדת ליזל היא בתו היחידה, והופעתה בביתו מדמה את הסרט ל"צלילי המוזיקה".

"העוקץ הפיניקי" אמנם יתפתח לסיפור הרפתקאות שבו קורדה וליזל טסים ברחבי העולם בין משקיעים פוטנציאליים, ומתמודדים עם שלל סכנות (מתי לאחרונה נתקלתם בחול טובעני?) וניסיונות התנקשות. אבל בליבו זוהי דרמה משפחתית על אבא ובת שלומדים לאהוב זה את זו. ולכן הסרט העמוס מבחינה ויזואלית ונרטיבית מגובש מבחינה רגשית, שלא כמו סרטיו המפוררים האחרונים.

מי שמנסה להכשיל את קורדה הוא ארגון ממשלתי אמריקאי (משהו בנוסח הסי.איי.איי) שדואג להקפצת המחיר של רכיב בניה, במטרה להביאו לפשיטת רגל. האם קורדה – כשמם של הקולנוענים המיתולוגיים, האחים אלכסנדר וזולטן קורדה – הוא נוכל ממולח שמתכנן את מזימותיו לפרטי פרטים, או שמה איש עם מזל מאוד גדול? אחת ההנאות שהסרט מספק הוא הניסיון של הצופים לפענח את האסטרטגיה של קורדה במפגשיו עם נסיך פניקיה (ריז אחמד) ומשקיעים נוספים, בהם טום הנקס ובריאן קרנסטון כאחים אמריקאים חובבי כדורסל, מתייה אמלריק כבעל מועדון לילה, וסקרלט ג'והנסון כדודנית שהוא שוקל להתחתן איתה מסיבות עסקיות גרידא.

למסעם של קורדה וליזל מצטרף ביורן הנורבגי, מורה פרטי ומומחה לחרקים המשמש כעוזר אדמיניסטרטיבי. את ביורן כבד המבטא מגלם מייקל סרה כפי שמעולם לא ראיתם אותו, ולא ידעתם שהוא מסוגל. זאת הופעה שנונה ומבריקה, שמצליחה לזהור בין שלל ההופעות המשובחות בסרט. גם ת'ריפלטון (שנשמעת בדיוק כמו אמא שלה) מעולה בתפקיד הנזירה הלא תמימה, שחושדת שאביה רצח את אמה, ומצטרפת למסע גם בשל ההבטחה לנקום ברוצח (קורדה טוען שזה לא הוא אלא דוד שלה).

זה שיתוף הפעולה השני של אנדרסון עם דל טורו – הוא הופיע בתפקיד קטן ב"הכרוניקה הצרפתית" – שיודע איך להעביר רגש (קבור עמוק) תוך כדי שמירה על פני פוקר. הדיאלוגים המפותלים שאנדרסון כתב לו משאירים אותנו תוהים לגבי דמותו עד לסצנת הסיום היפה. מה בנדיקט קמברבאץ' עושה שם, תצטרכו לגלות בעצמכם.

על הפסקול הנהדר חתום המלחין אלכסנדר דספלה, אבל בולט בו השימוש החוזר במוטיב מוזיקלי מתוך "ציפור האש" מאת סטרווינסקי, לצד יצירות נוספות של המלחין הרוסי. ויש גם מארג עשיר של ציורים (אמיתיים, לא העתקים) התלויים על הקירות – הם מזוהים בכותרות הסיום. ועוד לא התייחסתי לסצנות השמיימיות בשחור לבן, הבוקעות מתודעתו של קורדה (זאת גם מחווה ל"עניין של חיים ומוות" של פאוול ופרסבורגר מ-1946). כאמור, זה סרט עמוס, מלא בקופסאות נעליים שמכילות סודות, והוא דורש מידה של ריכוז. אבל הפעם הכל באמת מתחבר.
4 כוכבים
The Phoenician Scheme בימוי: ווס אנדרסון. עם בניסיו דל טורו, מיה ת'ריפלטון, מייקל סרה, בנדיקט קמברבץ'. ארה"ב/גרמניה 2025, 101 דק'