פרס סוקולוב לעין השביעית: מה זה אומר על הדיווחים של עמית סגל?

ביקורת תקשורת היא תחום עיתונאי כפוי טובה. ככל שעושים אותו טוב יותר, זוכים להערכת הקולגות פחות. אף אחד לא אוהב להיצרב באש הביקורת, ועיתונאים שמבקרים בשנינות או בזעם קדוש כל מה שזז להנאתם מתגלים כמעט תמיד כבעלי עור רגיש ועצמות פריכות כשהביקורת דופקת על דלתם. לכן הזכייה של "העין השביעית" בפרס סוקולוב, העיטור המשמעותי ביותר שמוענק לעיתונאים בישראל, היא לא פחות מסנסציה: מערכת עיתונאית כמעט פרינג'ית, שמוקדשת בלעדית לביקורת התקשורת כבר כמעט 30 שנה ומאירה בספוטים חזקים את הפינות החשוכות של העיתונות המודפסת והמשודרת, מקבלת הכרה ממסדית ראשונה בחשיבות עבודתה. וחשוב לומר: לפחות עשור מאוחר מדי.

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית, לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית

עיתונאים רבים ברשתות החברתיות חגגו את זכיית העין השביעית בפרס סוקולוב והכתירו אותה כניצחון לעיתונות העצמאית. זה סיפור נחמד ואופטימי ומפתה להיצמד אליו, אבל המציאות היא שהעיתונות העצמאית בישראל מפרפרת בין חיים ומוות, ללא רמז למודל כלכלי בר קיימא, כשלצדה גוסס חופש העיתונות כבר שנים רבות מאוד. אם יש מעשה עיתונאי ש"העין השביעית" עשתה באמת באופן יוצא מן הכלל זה לתעד בזמן אמת, יום אחר יום ושבוע אחר שבוע, את קריסתה של העיתונות בישראל כמערכת כלכלית שמנסה לקיים את עצמה ואת הפיכתה לנשק תעמולתי לקידום אינטרסים סמויים וגלויים של פוליטיקאים וטייקונים. הניצחון כאן, אם אפשר לקרוא לו ניצחון, הוא של ביקורת התקשורת. הפרס הגדול באמת של מבקרי תקשורת הוא היכולת להגיד "אמרנו לכם".

מי שהקפיד לעקוב אחר הדיווחים באתר העין השביעית (ולפני זה במגזין המודפס), לא יכול להיות מופתע בשום צורה עכשיו ממצבה הקטטוני של עיתונות המיינסטרים בארץ, מתפקידה המרכזי בעלייתו של איתמר בן גביר או מתמיכתה שבשתיקה בהפיכה המשטרית. מעטים מדי הקפידו לעקוב אחר הדיווחים הנ"ל, גם בתקשורת עצמה. למעשה, לאורך השנים מרבית גופי התקשורת הגדולים בארץ הזיעו ממאמץ לבוז לעין השביעית, להקטין ולצמצם את חשיבותה, לבטל את הביקורת שפורסמה מעל גבי הטורים המנומקים והמתוחקרים היטב של שוקי טאוסיג, אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז, הטרימווארט שמוביל את מערכת האתר בעשור האחרון ויותר. המאמץ הזה נשא פרי: רוב הציבור לא מכיר את העין השביעית ואינו נחשף לתכנים החשובים שמתפרסמים בה.

ולכן הזכייה הזאת בפרס סוקולוב חשובה כל כך: היא נותנת תוקף משמעותי לא רק למפעל העיתונאי הביקורתי המשמעותי כשלעצמו, אלא לעצם התכנים הביקורתיים שמתפרסמים מעל עמודיו. הפרס הזה צריך לגרום לנוני מוזס להזיע כאילו אמצע אוגוסט, למשל. הוא צריך לגרום לעמית סגל להתגרד קשות, לכל הפחות. הוא צריך לגרום לחטיבות החדשות בערוצים המסחריים לשקול בשיא הרצינות החלפת מקצוע. הביקורת שהוטחה בהם פעמים רבות כל כך, לאורך שנים רבות כל כך, הוכתרה כעשייה עיתונאית במיטבה. אמינה. הוגנת. עניינית. ואולי הכי חשוב: באחוזי דיוק גבוהים ביותר.

הביקורת המדויקת הזאת, שמציגה את כוכבי הטלוויזיה של תחום האקטואליה במערומיהם העיתונאיים, מוציאה את העמית סגלים והנוני מוזסים מדעתם. מספיק לעקוב אחר הפרויקט התחקירי המאלף של האתר, "שיטת ידיעות אחרונות", כדי להבין למה מגיע להם סוקולוב. הפרויקט הזה צריך להרעיד את המדינה ולהגיע לכל בית, אבל לא תשמעו עליו בתקשורת. את אותו הדבר אפשר לומר על הסיקור האינטנסיבי של משפט נתניהו בעין השביעית דווקא מהזווית החשובה של המו"לים המשחדים והמשוחדים, בפודקאסט "משפט המו"לים" שמתקרב לפרק ה-100 שלו. הליצנים על המסך, הפרזנטורים של מכונת הרעל שמתחזים לפרשנים, ממטרות התעמולה שהוברגו לתוך האולפנים, כל אלה רואים את העין השביעית ויודעים שיש עדיין מי שרואה להם הכל. אין דבר שמפחיד אותם יותר.